משנה תורה לרמב"ם  ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין
הלכות טומאת אוכלין פרק ב
א כל האוכלין הגדלין מן הקרקע--אינן מקבלין טומאה, עד שייעקרו; אבל כל זמן שהן מחוברין, אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו--אינן מקבלין טומאה. [ב] ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה, כל האוכלין שבו מיטמאין; ויש בדבר ספק אם יהיה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר, או לא.
ב [ג] ירקות שיבשו באיביהן, כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן--אינן מיטמאין טומאת אוכלין; ליקטן לייבשן--הרי הן אוכלין כשהיו, עד שייבשו וייעשו כעץ. [ד] אילן שנפשח, ובו פירות--הרי הן כתלושין; וכן אם יבש האילן, ובו פירות--הרי הן כתלושין. [ה] תאנים שיבשו באיביהן, מיטמאות טומאת אוכלין במקומן.
ג [ו] כל האוכלין שהן מבעלי חיים--אינן מקבלין טומאה, עד שימותו. שחט בהמה חיה ועוף--אף על פי שעדיין הן מפרכסין, מקבלין טומאה; ודגים מאימתיי מקבלין טומאה, משימותו. נולד בהן טריפה, ונטמאו כשהן מתנדנדין--הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים, הואיל ונטרפו, או אינן מקבלין טומאה, עד שיידמו כאבן ולא יתנדנדו.
ד האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות--אם הוכשרו--מקבלין טומאה במקומן, מפני שהן חשובין כאוכל שפירש. נשחטה הבהמה, הוכשרו בשחיטה: שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה, ויד שהוכשר הוכשר האוכל כולו כמו שיתבאר. ויש בדבר זה ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד, לאבר או בשר המדולדלין בה.
ה [ז] השוחט בהמה חיה ועוף, הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה; לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה, הרי כל בשרן צריך הכשר כמו כל האוכלין שלא הוכשרו.
ו [ח] אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע, או שהוכשרו במים שבקרקע--אינו הכשר: עד שיוכשרו אחר שנעקרו, במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין--שנאמר "בכל כלי" (ויקרא יא,לד), אינו מכשיר עד שייתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים. שאב המים בכלי, ונתנן בקרקע--אינן מכשירין.
ז [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה--אף על פי שיצאת חוץ לעציץ, אינה מקבלת טומאה. ועציץ שהוא נקוב כדי שורש קטן--הרי הוא כארץ, והנטוע בו אינו מקבל טומאה; וכן אם היו בו מים, אינן מכשירין.
ח [י] עציץ שאינו נקוב, הרי הנטוע בו מקבל טומאה; ואם היו מים בתוכו, מכשירין. [יא] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולין לבקוע בהן ולצאת, אינן מכשירין את הזרעים; ואף על פי שאינן נקובין, הרי הן כנקובין.
ט [יב] עציץ שמילאהו עפר עד שפתו--אינו חשוב כלי, אלא הרי הוא כטבלה שאין לה שפה, שאינו כלי קיבול. [יג] משקין טמאין שנפלו על האוכלין--נטמאו, אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר, באין כאחת: והוא, שלא יהיו בקרקע.
י [יד] כל אוכל שנפסד ונסרח, והרי אינו ראוי למאכל אדם--אינו מקבל טומאה. וכן משקה שנסרח ונפסד, ואינו ראוי לשתיית האדם--אינו מקבל טומאה, כדרך שאינו מכשיר: שנאמר "אשר יישתה" (ויקרא יא,לד).
יא [טו] העור ששלקו, והשליה שחישב עליה לאכילה--מיטמאין טומאת אוכלין בפני עצמן. [טז] עור חמור ששלקו--הרי זה ספק אם מיטמא טומאת אוכלין, מפני ששלקו, או אינו מיטמא, מפני שהוא מאוס הרבה.
יב [יז] חיטים שבגללי הבקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן, אינן מקבלין טומאה; ואם חישב עליהן לאכילה, מיטמאות טומאת אוכלין.
יג [יח] כל אוכל שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--אם נפסל מלאכול הכלב, או שיבש כחרס--הרי זה טהור; נפסל מלאכול אדם, ועדיין הוא ראוי לכלב--הרי זה טמא כשהיה. וכל האוכלין שנטמאו, אין להן טהרה במקוה.
יד [יט] זרעים טמאים שזרען--הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כולה: והוא, שהשרישו; אבל קודם השרשה--הרי הן בטומאתן, אפילו בדבר שזרעו כולה.
טו [כ] אוכלין שהן מחוברין לכלים, בטלו מתורת אוכל; ואם נטמא הכלי, הרי הן מיטמאין כטומאת הכלי--הואיל והן משמשין תשמיש עץ, הרי הן כעץ.
טז [כא] כל משקה שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--הרי זה בטומאתו לעולם: שאין המשקה יוצא ידי הכלב לעולם. ואין למשקה שנטמא טהרה, חוץ מן המים בלבד: שאם הטביל מים במקוה--כיון שצף מי המקוה עליהן, טהרו; ומטבילין חמין בצונן, וצונן בחמין, ורעים ביפים, ויפים ברעים.
יז [כב] מקל שהיא מלאה משקין, והטביל מקצתה במקוה--לא טהרו המים שעל מקצתה: עד שיטביל את כולה.
יח [כג] שלג שנטמא, והשיק מקצתו למי מקוה--הואיל וטהר מקצתו, טהר כולו.
יט [כד] התמד הטמא, בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים--עד שלא החמיץ--משיקו במקוה ויטהר, שהרי הוא כמים; משהחמיץ--הרי הוא כיין, ואין לו טהרה במקוה.
כ [כה] קדירה שהייתה מלאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן, ונתונה בתוך המקוה, ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה--הרי זה מטמא את המשקין, אף על פי שהן במקוה; ונטמאת הקדירה מחמת המשקין, אף על פי שהיא בתוך המקוה, שהרי המשקין שבה חוצצין.
כא הייתה מלאה מים--הקדירה טהורה, שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם; ואין המים שבתוכה טמאים, מפני שהן מעורבים במי מקוה. פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה--נטמאת הקדירה, שאין המקוה מטהר כלי חרס.
כב [כו] מי שפיכות, הרי הן בחזקת טומאה. ירדו עליהן מי גשמים--אם רבו עליהן, הרי הן טהורים; מחצה למחצה, הכול טמא בין בכלים בין בקרקעות. אימתיי, בזמן שקדמו מי שפיכות; אבל אם קדמו מי גשמים, וירדו להן כל שהוא ממי שפיכות--הכול טמא: שמשקין טמאין שירדו לטהורים, מטמאין בכל שהוא.
כג [כז] הטורף את גגו והמכבס את כסותו, והרי הן מנטפין, וירדו גשמים עליהן, ורבו הנטיפות--הרי רבו מי גשמים עליהן, והנוטפין מהן טהורין.
כד [כח] הסך שמן טהור, ונטמא זה האדם, וטבל, והרי השמן על בשרו--אם היה כדי סיכת אבר קטן, הרי הוא טהור כשהיה מקודם. סך שמן טמא, וטבל--לא טהר השמן שעליו: אלא אם נשאר ממנו משקה טופח, הרי השמן בטומאתו; ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח, בטל במיעוטו.
|
