משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק ב

א  כל האוכלין הגדלין מן הקרקע--אינן מקבלין טומאה, עד שייעקרו; אבל כל זמן שהן מחוברין, אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו--אינן מקבלין טומאה.  [ב] ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה, כל האוכלין שבו מיטמאין; ויש בדבר ספק אם יהיה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר, או לא.

ב  [ג] ירקות שיבשו באיביהן, כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן--אינן מיטמאין טומאת אוכלין; ליקטן לייבשן--הרי הן אוכלין כשהיו, עד שייבשו וייעשו כעץ.  [ד] אילן שנפשח, ובו פירות--הרי הן כתלושין; וכן אם יבש האילן, ובו פירות--הרי הן כתלושין.  [ה] תאנים שיבשו באיביהן, מיטמאות טומאת אוכלין במקומן.

ג  [ו] כל האוכלין שהן מבעלי חיים--אינן מקבלין טומאה, עד שימותו.  שחט בהמה חיה ועוף--אף על פי שעדיין הן מפרכסין, מקבלין טומאה; ודגים מאימתיי מקבלין טומאה, משימותו.  נולד בהן טריפה, ונטמאו כשהן מתנדנדין--הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים, הואיל ונטרפו, או אינן מקבלין טומאה, עד שיידמו כאבן ולא יתנדנדו.

ד  האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות--אם הוכשרו--מקבלין טומאה במקומן, מפני שהן חשובין כאוכל שפירש.  נשחטה הבהמה, הוכשרו בשחיטה:  שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה, ויד שהוכשר הוכשר האוכל כולו כמו שיתבאר.  ויש בדבר זה ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד, לאבר או בשר המדולדלין בה.

ה  [ז] השוחט בהמה חיה ועוף, הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה; לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה, הרי כל בשרן צריך הכשר כמו כל האוכלין שלא הוכשרו.

ו  [ח] אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע, או שהוכשרו במים שבקרקע--אינו הכשר:  עד שיוכשרו אחר שנעקרו, במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין--שנאמר "בכל כלי" (ויקרא יא,לד), אינו מכשיר עד שייתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים.  שאב המים בכלי, ונתנן בקרקע--אינן מכשירין.

ז  [ט] קישות שנטעה בעציץ, והגדילה--אף על פי שיצאת חוץ לעציץ, אינה מקבלת טומאה.  ועציץ שהוא נקוב כדי שורש קטן--הרי הוא כארץ, והנטוע בו אינו מקבל טומאה; וכן אם היו בו מים, אינן מכשירין.

ח  [י] עציץ שאינו נקוב, הרי הנטוע בו מקבל טומאה; ואם היו מים בתוכו, מכשירין.  [יא] כלי גללים וכלי אדמה שהשורשים יכולין לבקוע בהן ולצאת, אינן מכשירין את הזרעים; ואף על פי שאינן נקובין, הרי הן כנקובין.

ט  [יב] עציץ שמילאהו עפר עד שפתו--אינו חשוב כלי, אלא הרי הוא כטבלה שאין לה שפה, שאינו כלי קיבול.  [יג] משקין טמאין שנפלו על האוכלין--נטמאו, אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים, שהרי הטומאה וההכשר, באין כאחת:  והוא, שלא יהיו בקרקע.

י  [יד] כל אוכל שנפסד ונסרח, והרי אינו ראוי למאכל אדם--אינו מקבל טומאה.  וכן משקה שנסרח ונפסד, ואינו ראוי לשתיית האדם--אינו מקבל טומאה, כדרך שאינו מכשיר:  שנאמר "אשר יישתה" (ויקרא יא,לד).

יא  [טו] העור ששלקו, והשליה שחישב עליה לאכילה--מיטמאין טומאת אוכלין בפני עצמן.  [טז] עור חמור ששלקו--הרי זה ספק אם מיטמא טומאת אוכלין, מפני ששלקו, או אינו מיטמא, מפני שהוא מאוס הרבה.

יב  [יז] חיטים שבגללי הבקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן, אינן מקבלין טומאה; ואם חישב עליהן לאכילה, מיטמאות טומאת אוכלין.

יג  [יח] כל אוכל שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--אם נפסל מלאכול הכלב, או שיבש כחרס--הרי זה טהור; נפסל מלאכול אדם, ועדיין הוא ראוי לכלב--הרי זה טמא כשהיה.  וכל האוכלין שנטמאו, אין להן טהרה במקוה.

יד  [יט] זרעים טמאים שזרען--הרי הצומח מהן טהור, ואפילו בדבר שאין זרעו כולה:  והוא, שהשרישו; אבל קודם השרשה--הרי הן בטומאתן, אפילו בדבר שזרעו כולה.

טו  [כ] אוכלין שהן מחוברין לכלים, בטלו מתורת אוכל; ואם נטמא הכלי, הרי הן מיטמאין כטומאת הכלי--הואיל והן משמשין תשמיש עץ, הרי הן כעץ.

טז  [כא] כל משקה שנטמא, ואחר שנטמא נפסד ונסרח--הרי זה בטומאתו לעולם:  שאין המשקה יוצא ידי הכלב לעולם.  ואין למשקה שנטמא טהרה, חוץ מן המים בלבד:  שאם הטביל מים במקוה--כיון שצף מי המקוה עליהן, טהרו; ומטבילין חמין בצונן, וצונן בחמין, ורעים ביפים, ויפים ברעים.

יז  [כב] מקל שהיא מלאה משקין, והטביל מקצתה במקוה--לא טהרו המים שעל מקצתה:  עד שיטביל את כולה.

יח  [כג] שלג שנטמא, והשיק מקצתו למי מקוה--הואיל וטהר מקצתו, טהר כולו.

יט  [כד] התמד הטמא, בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים--עד שלא החמיץ--משיקו במקוה ויטהר, שהרי הוא כמים; משהחמיץ--הרי הוא כיין, ואין לו טהרה במקוה.

כ  [כה] קדירה שהייתה מלאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן, ונתונה בתוך המקוה, ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה--הרי זה מטמא את המשקין, אף על פי שהן במקוה; ונטמאת הקדירה מחמת המשקין, אף על פי שהיא בתוך המקוה, שהרי המשקין שבה חוצצין.

כא  הייתה מלאה מים--הקדירה טהורה, שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם; ואין המים שבתוכה טמאים, מפני שהן מעורבים במי מקוה.  פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה--נטמאת הקדירה, שאין המקוה מטהר כלי חרס.

כב  [כו] מי שפיכות, הרי הן בחזקת טומאה.  ירדו עליהן מי גשמים--אם רבו עליהן, הרי הן טהורים; מחצה למחצה, הכול טמא בין בכלים בין בקרקעות.  אימתיי, בזמן שקדמו מי שפיכות; אבל אם קדמו מי גשמים, וירדו להן כל שהוא ממי שפיכות--הכול טמא:  שמשקין טמאין שירדו לטהורים, מטמאין בכל שהוא.

כג  [כז] הטורף את גגו והמכבס את כסותו, והרי הן מנטפין, וירדו גשמים עליהן, ורבו הנטיפות--הרי רבו מי גשמים עליהן, והנוטפין מהן טהורין.

כד  [כח] הסך שמן טהור, ונטמא זה האדם, וטבל, והרי השמן על בשרו--אם היה כדי סיכת אבר קטן, הרי הוא טהור כשהיה מקודם.  סך שמן טמא, וטבל--לא טהר השמן שעליו:  אלא אם נשאר ממנו משקה טופח, הרי השמן בטומאתו; ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח, בטל במיעוטו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך