משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות טומאת אוכלין

הלכות טומאת אוכלין פרק א

א  כל אוכל המיוחד למאכל אדם, כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן--מקבל טומאה; וכל שאינו מיוחד למאכל אדם--הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה, אלא אם כן חישב עליו וייחדו למאכל אדם.  וזה וזה אינו מקבל טומאה, עד שייבלל תחילה באחד משבעה משקין; וזה הוא הנקרא הכשר, שנאמר "וכי יותן מים על זרע" (ויקרא יא,לח).

ב  ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה--המים, והטל, והשמן, והיין, והחלב, והדם, והדבש.  ואינן מכשירין עד שייפלו על האוכלין, ברצון הבעלים; ולא יהיו סרוחין, שהמשקה הסרוח אינו מכשיר.  וכיון שהוכשר האוכל--אף על פי שיבש והרי הוא נגוב, הרי זה מקבל טומאה.

ג  אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורימונים--אף על פי שהוא בלול, ונגע בו הזב או בשר המת--הרי הוא טהור, מפני שלא הוכשר באחד משבעת המשקין.

ד  אין שם משקה שמקבל טומאה, אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד; אבל שאר מי פירות--כדרך שאין מכשירין, כך אין מקבלין טומאה כלל.  [ה] זיתים וענבים שלא הביאו שליש--משקין היוצאין מהן אינן מכשירין, ולא מקבלין טומאה; אלא הרי הן כשאר מי פירות, שהן טהורין לעולם.

ה  [ו] אלו דברים שאינן מקבלין טומאה, ואף על פי שבני אדם אוכלין אותן, לפי שאינן נאכלין להנאת גופן, אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה; ואלו הן--הקושט והחמס וראשי בשמים והתייה והחלתית והפלפלין וחלות חריע, וכן כל כיוצא בהן.

ו  [ז] השבת--סתמו לאכילת גופו, כשאר ירקות שדה; ואם חישב עליו לקדירה, אינו מיטמא טומאת אוכלין.  והשבת--משנתנה טעם בקדירה--הרי היא כזבל, ואינה מיטמאה טומאת אוכלין.  [ח] התמרים והגרוגרות שנתנן לקדירה כתבלין--עדיין הן מיטמאין טומאת אוכלין, עד שיפסדו מלאכול אדם.

ז  [ט] הכרשינין--אם ייחדן למאכל אדם, מיטמאין טומאת אוכלין.  [י] הקור, הרי הוא כעץ לכל דבר; ואם שלקו וטיגנו, מיטמא טומאת אוכלין.  [יא] החרצנין והזוגין--אף על פי שכנסן לאוכלין, אין מיטמאין.

ח  [יב] זיתים וענבים--הקשים שנפרצין ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה, אינן מקבלין טומאה.  ועד כמה, עד ארבעת קבין לכל כור; היה הנפרץ יתר מזה, מקבלין טומאה.  ואם כנסן לאוכלין--אף על פי שהן פחות מארבעת קבין, מקבלין טומאה.

ט  [יג] הכפנייות והפגין והבוסר והקצח--הרי הן כאוכלין, ומקבלין טומאה.  [יד] לולבי זרדים, והחרובין, ושל עדל, ועלי הלוף השוטה--אינן מקבלין טומאה, עד שימתקו.  [טו] החרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין--מיטמאין טומאת אוכלין, בין משהמתיקו בין עד שלא המתיקו.

י  [טז] זיתים שכבשן בעלין שלהן--אין העלין מקבלין טומאה, שלא כבשן לאוכלן אלא למראה.  [יז] כשות של קישות, והנץ שלה--אינו מקבל טומאה, מפני שאינו אוכל.

יא  [יח] דבש בכוורתו, מיטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה; רדה הדבש--משירסק החלות, מיטמא משום משקה.  דבש הזב מכוורתו, מיטמא טומאת משקין; חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין.

יב  [יט] השמן שקרש--אינו אוכל, ולא משקה; חישב עליו כשהוא קרוש, בין לאוכלין בין למשקין--בטלה דעתו.  וכן הדם שקרש--אינו אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; חישב עליו למשקין, בטלה דעתו.

יג  [כ] חלב שקרש--אינו לא אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; למשקין, בטלה דעתו.  [כא] דבש תמרים--לא אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, מיטמא טומאת אוכלין; למשקין, בטלה דעתו.  ושאר כל מימי פירות כולן--לא אוכל, ולא משקה; חישב עליהן, בין לאוכלין בין למשקין--בטלה דעתו.

יד  [כב] השלג--אינו אוכל, ולא משקה.  חישב עליו לאוכלין, בטלה דעתו; חישב עליו למשקה, מיטמא טומאת משקין.  נטמא מקצתו, לא נטמא כולו; העבירו על גבי כלי חרס הטמא, נטמא כולו.

טו  [כג] החלב שבכחל שחישב עליו--בטלה דעתו, והרי הוא טהור; חישב על החלב שבקיבה, הרי זה מיטמא טומאת אוכלין.

טז  [כד] ענבים שדרכן--משיהלוך בהן הדורך שתי וערב, מיטמאין טומאת משקין; נשתיירו בהן גרגרין שלמים, אותן גרגרין מיטמאין טומאת אוכלין.  וכן הזיתים--משייטענו, מיטמאין טומאת משקין; נשארו בהן גרגרין שלמים, מיטמאין טומאת אוכלין.

יז  [כה] העורלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל שנשחט, ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, ובשר פרה אדומה, והפיגול, והנותר--אף על פי שכל אלו אסורין בהניה, כולן מיטמאות טומאת אוכלין.