משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יב

א  אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש על התרומה, ואלו הן.  יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש:  גזירה שמא יהיה פי הכלי צר, ולא יהיה בו כשפופרת הנוד; ונמצאו הכלים שבתוכו כאילו טבלו במים שבכלי, לא במקוה.

ב  במה דברים אמורים, בשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין, טהור; אבל אם היה טמא--מתוך שעלתה לו טבילה, עלתה לכלים שבתוכו, אפילו להשתמש בהן בקודש.

ג  [ב] כלי שנטמאו אחוריו במשקין--לא נטמא תוכו, ולא בית אצבע שבעובי שפתו; והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו, טהורין; ושותה בו, ואינו חושש שמא ייגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו.  במה דברים אמורים, בתרומה; אבל לקודש--אם נטמאו אחוריו, נטמא כולו.

ד  [ג] הנושא את המדרס, מותר לו לישא עימו תרומה כאחד--הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס, הרי היא טהורה; אבל לא הקודש, אף על פי שלא נגע בו.

ה  מעשה היה באחד שנשא חבית של קודש, וטימאה במדרס שנשא עימה.  ובאותה שעה גזרו שהנושא את המדרס, לא יישא את הקודש; ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש, כמעשה שהיה.  ואם עבר ונשא--הואיל ולא נגע בקודש, הרי הקודש טהור.

ו  [ד] בגדי אוכלי תרומה--אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות, הרי בגדיהן מדרס לקודש.

ז  [ה] כלי שהוא מפוצל, ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מיטה וכיוצא בה--אם נטמא, וצריך להטבילו לתרומה--יש לו להטבילו כולו כאחת, כשהוא מקושר.  אבל לקודש--מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר החוצץ; ומטביל, ואחר כך קושר.

ח  [ו] כלים הנגמרין בטהרה--אפילו היה העושה אותן תלמיד חכמים, ונזהר בהן--הרי אלו צריכין טבילה לקודש, ואינן צריכין הערב שמש.  אבל לתרומה--משתמש בהן בלא טבילה, שהרי נעשו בטהרה.  ומפני מה הצריכום טבילה לקודש--גזירה משום רוק עם הארץ שייגע בהן בשעת מלאכה, ועדיין הוא לח אחר שנגמרו.

ט  [ז] הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה.  כיצד:  כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהן--נטמא כל שבכלי לקודש, אבל לא לתרומה.  וכל המעלות, של דבריהם הם; ורמז יש למעלה זו בתורה, "כף אחת עשרה זהב, מלאה קטורת" (במדבר ז,יד; ועוד אחת עשרה פעמים בהמשך הפרק)--אמרו חכמים כל מה שבכף, הרי הוא כגוף אחד.

י  אפילו כלי שאין לו תוך, מצרף מה שעליו לקודש, כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או על גבי העור, ואף על פי שאין הפירות נוגעין זה בזה.

יא  [ח] היו שני הציבורין בתוך הכלי, ודבר אחר ביניהן, ונטמא אחד משניהן--אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי, הכלי מצרפן ונטמא הכול; ואם אינו צריך לכלי, לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד.

יב  [ט] היו שני ציבורין בכלי, והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי, ונגע טמא בציבור השני--נטמאו שניהן בצירוף הכלי; ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן, אף על פי שהן אחורי הכלי.  נגע הטמא במים שאחורי הכלי, נטמא האוכל המחובר להן; והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי, או לא נטמא מחמת הצירוף.

יג  [י] אוכל קודש שנטמא, והניחו בכלי, ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור, ואין נוגעין זה בזה--הטהור בטהרתו, והטמא בטומאתו.  בא טבול יום, ונגע באוכל הטמא--יש בדבר ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום, מפני צירוף הכלי, או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום.

יד  [יא] הרביעי--בקודש פסול, אבל בתרומה טהור; וכן השלישי שבתרומה--אם נגע במשקה קודש, הרי זה נטמא כמו שביארנו.  והשלישי שבתרומה או שבקודש--אם נגע במשקה תרומה, לא פסלו.

טו  [יב] מי שנטמאת ידו אחת, ונגע בה בידו שנייה או ביד חברו--פסל את השנייה, והרי היא כשלישי.  ואם הייתה ידו בלולה במשקה--אף על פי שלא נגע, נטמאת חברתה; וצריך להטביל את שתיהן, ואחר כך ייגע בקודש.  אבל בתרומה--אם נטמאת ידו האחת, לא נטמאת חברתה, ואפילו נגע בה, כשהיא נגובה; ואינו צריך להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה.

טז  [יג] אוכלין נגובין שלא הוכשרו, אוכלין אותן בידיים מסואבות; במה דברים אמורים, בתרומה.  אבל בקודש--חיבת הקודש מכשרתן, ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר; ואפילו לא נגע בו אלא בכוש, או שתחב לו חברו לתוך פיהו--הרי זה אסור.

יז  אין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו, שנטמאו--מפני שחיבת הקודש מכשרתן.  [יד] במה דברים אמורים, לפסול האוכל עצמו ולאוסרו באכילה; אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק.  כיצד:  נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר--הרי זה השני ספק, מפני שהראשון לא הוכשר.

יח  [טו] האונן אחר שתם זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים אחר שהביא כפרתו--צריכין טבילה לאכילת הקודש; אבל לא לתרומה, שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה.

יט  ומפני מה הצריכום טבילה לקודש:  שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקודש, והסיחו דעתן; ושמא נטמאו, והם לא ידעו.  ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה; אבל לנגיעה, נוגעין בקודשים קודם טבילה.  ומחוסר כיפורים שנגע בקודש, פסלו כמו שביארנו.

כ  [טז] שש מעלות הראשונות--עשו אותן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש.  וחמש אחרונות, שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה--עשו אותן בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין.  לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש--הראשון טמא בהן, והשני פסול, והשלישי טהור כחולין כמו שביארנו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך