משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות שאר אבות הטמאות

הלכות שאר אבות הטומאות פרק א

א  הנבילה, אב מאבות הטומאות:  כזית מבשרה--מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים, כמרכב הזב.

ב  כיצד:  אדם שנגע בנבילה--נטמא, והרי הוא ראשון לטומאה.  ואם נגע בכלים, אפילו בשעת מגעו בנבילה--הרי הן טהורין; וכן כלים שעליו טהורין--לפי שהוא ולד, ואין ולד מטמא כלים.

ג  אבל הנושא את הנבילה--מטמא כלים בשעת נשיאתו, שנאמר "והנושא, את נבלתם--יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כח); ואותן הבגדים, ראשון לטומאה.  ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בשעת נשיאתו, כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.

ד  [ב] אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין--אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית.  ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום:  ואפילו שחט חולין בעזרה, וקודשים בחוץ--הרי אלו טהורין; ואם אירע פסול בשחיטה--הרי זו נבילה ומטמאה במשא, כמו שביארנו בהלכות שחיטה.

ה  [ג] בהמה טמאה וחיה טמאה, אין השחיטה מועלת בה; ואחד השוחט אותה, או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה--הרי זו נבילה.  וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית, אחד טמאות ואחד טהורות.

ו  [ד] מוח, הרי הוא כבשר.  ודם הנבילה--אינו מטמא כנבילה, אלא הרי הוא כמשקין טמאים, שאינו מטמא אדם ולא כלים, מן התורה.

ז  [ה] חלב בהמה טהורה שמתה--טהור, שנאמר "וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד):  מי שאיסורו משום נבילה וטריפה.  ואם הוכשר במשקין המכשירין--הרי הוא כאוכלין טמאים, ואינו כבשר נבילה.  והנוגע בחלב החופה את הכליה קודם הפרשה--הרי זה טמא, כנוגע בכליה עצמה:  שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב.

ח  אבל בהמה טמאה, והחיה בין טמאה בין טהורה--אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה.

ט  [ו] הכוי--חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק.  לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים; ואין חייבין כרת על טומאתו על ביאת המקדש, או אכילת קודשיו.

י  [ז] ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות:  העצמות; והקרניים והטלפיים, אפילו עיקרן הרך שאם ייחתך מן החי יוצא דם; והעור, אף על פי שאינו מעובד; והאלל, והגידים, והמרק והתבלין המתבשלין עימה.

יא  במה דברים אמורים, בזמן שפירשו מן הנבילה.  אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר, הרי זה טמא:  והוא, שיהיה בבשר כזית--שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית.  [ח] האלל, בין שפלטתו סכין בין שפלטתו חיה--אינו מצטרף לכזית; ואם כנסו, והיה בו כזית--מטמא.

יב  [ט] ואלו בהמות שעורותיהן כבשרן--עור החזיר של יישוב, ועור חטורת הגמל הרכה, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה:  הרי אלו מטמאין מן הנבילה.  ואם עיבדן, או הילך בהן כדי עבדה--הרי אלו טהורין.  ואם עשה בהן מעשה שביטלן--טהורין, אף על פי שלא הילך בהן כדי עבדה.  כיצד--אוזן חמור שטליה לקפיפתו, טהורה.

יג  כמה הוא כדי עבדה, ארבעת מילין.  ואיזו היא חטורת רכה:  כל זמן שלא טענה; הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שטענה קודם שיגיע זמנה--הרי זה ספק.

יד  [י] המפשיט נבילת בהמה או חיה, בין טמאה בין טהורה, בין דקה בין גסה--אם לשטיח הפשיט--כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים, הנוגע בעור זה שהופשט טהור; ועד שלא הפשיט שני טפחים, הנוגע בעור כנוגע בבשר.

טו  הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת--הרי העור חיבור, עד שיפשיט את כל החזה.  ואם הפשיטה מרגלה בלבד--הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, עד שיפריש העור כולו מעל הבשר.

טז  וכן המפשיט בשרצים--חיבור, עד שיפשיט העור כולו.  עור שעל הצוואר--חיבור, עד שיפשיט את כולו.  וכל עור שהוא חיבור לטמא, כך הוא חיבור להיטמא:  שאם הייתה שחוטה, ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור--נטמא הבשר.

יז  [יא] עור שיש עליו כזית נבילה--הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשיערה שכנגדו מאחורי העור--נטמא:  מפני שהעור בשיערו שומר לבשר.  במה דברים אמורים, שפלטתו חיה; אבל פלטתו סכין--אם היה מרודד, בטל על גב העור.

יח  [יב] עור שיש עליו כשני חציי זיתים בשר נבילה, העור מבטלן; ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא--שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע, אינו מטמא במשא.

יט  אבל שני חציי זיתים שתחבן בקיסם--הנושא אותן טמא, שהרי נשא כזית; והנוגע טהור, שאין חיבורי אדם חיבור:  והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה, כדי שיינטלו כאחד; אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, בקיסם אחד--אפילו הוליך והביא כל היום כולו, טהור.

כ  [יג] בשר נבילה שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור; לפיכך נצל הנבילה, ספק אם מטמא בכזית או אינו מטמא.  בשר נבילה שיבש--אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לח וראוי לכלב, מטמא; ואם לאו--טהור, ואפילו כאוכלין טמאין אינו מטמא.

כא  [יד] בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו, ואינו ראוי למאכל אדם--הרי זה טהור:  שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא), עד שתהיה תחילתה ראויה לגר.

כב  [טו] שליה של נבילה--הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבילה; ואם חישב עליה לאכילה, מיטמאה טומאת אוכלין.  הקיבה והחלב של נבילה, טהורין מכלום.

כג  [טז] בהמה ששפעה חררת דם--אף על פי שנפטרה מן הבכורה--אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עימה; לפיכך היא טהורה, אף על פי שהייתה ראויה לגר על גב אימה.

כד  [יז] נבילה שנתערבה בשחוטה--אם רוב מן השחוטה--בטלה הנבילה בשחוטה, ואין הכול מטמא במגע; אבל אם נשא הכול, נטמא:  שאי אפשר לשחוטה, שתחזור נבילה; אבל הנבילה--אפשר שתטהר כשתסרח, לפיכך תיבטל.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך