משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יג

א  כוהן שטיהר כליו לגת זו, והניחן לגת הבאה--הרי אלו בחזקתן:  שאין עמי הארץ נוגעין בכלים של כוהן זה, שהן בתוך גיתו--מפני שהוא אוכל טהרות.  אבל של ישראל--הרי אלו טמאות, עד שיאמר בליבי היה לשמור עם הארץ שייכנס לגת שלא ייגע בכלים.

ב  הרוצה לעשות יינו בטהרה באומנין עמי הארץ, הרי זה מטביל את הבוצרים; וכן אם היה עושה שמן, מטביל הבדדין:  וצריך לעמוד על האומנין, עד שיטבלו בפניו--שהרי אינן יודעים הלכות טבילה וחציצה.

ג  יצאו חוץ לפתח בית הבד, ונפנו לאחורי הגדר, וחזרו--הרי אלו בטהרתן:  עד כמה ירחיקו והן טהורין, עד כדי שלא ייסתרו מעיניו; אבל אם נסתרו מעיניו--חזרו לטומאתן, עד שיטבילם פעם שנייה, ויעריבו שמשן.  [ג] הבדדין והבוצרים שנמצאת טומאה לפניהן, נאמנין לומר לא נגענו; וכן בתינוקות שביניהן.

ד  המטהר את הבדדין, והכניסן לבית הבד ונעל עליהן--אם היו שם כלים שנטמאו במדרס--הרי בית הבד כולו טמא, שמא נגעו באותן הכלים.  ואפילו ראה אותן מקודם נזהרין מאותן הכלים, מפני טומאתן--הרי בית הבד טמא, שמא הסיטו אותן והן מדמין שאין המסיט טמא:  שאין עמי הארץ בקיאין בטומאת היסט.

ה  היו חמריו ופועליו טעונין טהרות, ועוברין לפניו--אף על פי שהפליגו יותר ממיל, הרי אלו טהורות:  מפני שהן בחזקת שהוא שומרן, והן מפחדין ליגע; ואומרין עכשיו יבוא, שהרי הוא אחרינו.  אבל אם אמר להם, צאו ואני אבוא אחריכם--כיון שנתכסו מעיניו, הרי הן טמאות.

ו  חבר שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ומהלך, ואמר בליבי היה לשמור את החלוק, והייתי נזהר בו, והסחתי דעתי מן הטלית--הרי החלוק בטהרתו; והטלית טמאה, שמא נגע בה עם הארץ.

ז  היה סל על כתפו, ומגרפה בתוך הסל, ואמר בליבי היה לשמור את הסל ולשמור את המגרפה מדבר המטמאה, אבל לא מדבר הפוסלה--הסל טהור, והמגרפה טמאה; וכל תרומה שבסל פסולה, מפני המגרפה שפוסלת האוכלין שבסל.

ח  היה משתמש מן החבית בטהרה בחזקת שהיא חולין, ואחר כך נמצאת תרומה--אף על פי שהיא טהורה, הרי זו אסורה באכילה:  שמא נגע בה טבול יום, שהוא פוסל בתרומה וטהור בחולין כמו שיתבאר; ואינו דומה משמר תרומה, למשמר חולין.  ואם אמר בליבי היה לשומרה אפילו מדבר הפוסלה, הרי זו מותרת באכילה.

ט  נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול, ולבשן--נטמאו:  שאינו משמר כלים של חול, ככלים של שבת.  מעשה בשתי נשים חברות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ; ובא מעשה לפני חכמים, וטימאו הכלים.

י  אפילו נפלה מעפרתו ממנו, ואמר לחבר תנה לי, ונתנה לו--נטמאת:  גזירה שמא ייתננה לו עם הארץ; או שלא יהיה החבר משמרה--שאין אדם משמר כלים שאינן שלו ככליו, אלא אם כן הודיעו וסמך עליו.

יא  [ז] חבר שמת, והניח טהרות--הרי אלו טהורות.  הניח כלים, הרי הן טמאים:  שאני אומר שמא נטמאו והזה עליהן בשלישי, ועדיין לא הזה עליהן בשביעי; או שמא הזה עליהן בשביעי, ועדיין לא הטביל; או שמא עדיין לא הזה עליהן כל עיקר.

יב  [ח] מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק--הרי זה נאמן, והרי הן טמאות; ואם הכחישו ואמר, לא נטמאו--הרי הן בחזקתן, עד שיעידו שניים.

יג  היה עושה עימו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו, טהרות שעשיתי עימך נטמאו, וזבחים שעשיתי עימך נתפגלו--הרי זה נאמן; אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום, ואחר כך פגע בו פעם שנייה ואמר לו--אינו נאמן, אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וטהרותיו בחזקת טהרה.