משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות מטמאי משכב ומושב

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א

א  הזב והזבה והנידה והיולדת--כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא; ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו, ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גביו.

ב  אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס; ואחד זב בעל שתי ראייות או בעל שלוש:  טומאת כולן, שווה לטמא אחרים.

ג  קטנה בת יום אחד, מיטמאה בנידה; בת עשרה ימים, בזיבה; בת שלוש שנים ויום אחד, מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.  [ד] קטן בן יום אחד, מיטמא בזיבה.  ואחד גרים ועבדים, ואחד ישראל--מיטמאין בנידה ובזיבה.  [ה] סריס אדם וסריס חמה, מיטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

ד  [ו] אין האישה מיטמאה בלובן, ולא האיש באודם; אלא האישה בדם, והאיש בלובן.  [ז] טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה:  מיטמאין בלובן כאיש, ובדם כאישה.  וטומאתן בספק; לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקודשיו.

ה  ראה אודם ולובן כאחד, שורפין עליהן את התרומה ואת הקודשים; אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש--שנאמר "מזכר עד נקבה תשלחו" (במדבר ה,ג), עד שתהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית.  וכן הנוגע באודם ולובן שלו כאחד, אינו חייב על טומאת מקדש וקודשיו; נגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש.

ו  [ח] דם הנידה, או דם הזבה, או דם היולדת--מטמא בכל שהוא, במגע ובמשא:  שנאמר "והדווה, בנידתה" (ויקרא טו,לג), מפי השמועה למדו שמדווה כמוה.  וכבר ביארנו בעניין איסור נידה, שחמישה דמים טמאים באישה; אבל אם ראתה דם ירוק--הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה, שהרוק מתעגל ויוצא, וזה שותת ויורד.

ז  [ט] אישה שיצא הוולד מדופנה, ויצא עימו דם מן הדופן--הרי אותו הדם אב מאבות הטומאות, כדם הנידה והלידה והזיבה:  שהמקור, מקומו טמא.  והאישה טהורה, עד שייצא ממנה דם דרך הרחם.

ח  [י] מקור האישה שנעקר ונפל לארץ, האישה טמאה טומאת ערב; וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגלייות, האישה טמאה טומאת ערב.  אבל אינה נידה, עד שתראה אחד מחמישה דמים המטמאין באישה.  [יא] הזיעה טיפה אחת--הרי האישה טהורה, שאינה אלא מחוץ למקור.

ט  [יב] זובו של זב--אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו, טמא הוא" (ויקרא טו,ב); ומטמא במגע ובמשא, בכל שהוא.  וראייה ראשונה של זב--אינה מטמאה במשא, והרי היא כשכבת זרע:  בין מאיש גדול, בין מקטן--הרי הראייה הראשונה כשכבת זרע.

י  וכן המשכבות והמושבות שישב עליהן, משראה ראייה ראשונה עד שראה השנייה--טהורין:  שאינו קרוי זב אלא אחר ראייה שנייה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה.  ראה אחת מרובה כשתיים, אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

יא  [יג] ראייה ראשונה של מצורע, מטמאה במשא--שנאמר "כל צרוע וכל זב" (במדבר ה,ב), הרי הצרוע כזב גמור:  מה זב גמור, זובו מטמא במשא--אף מצורע, ראייתו הראשונה מטמאה במשא.

יב  [יד] רוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו--כל אחד משלושתן אב טומאה, דין תורה; ומטמא בכל שהוא, במגע ובמשא:  הרי הוא אומר ברוק "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח); ומימי רגליו ושכבת זרעו, אי אפשר שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.  [טו] ואחד זב, ואחד נידה ויולדת וזבה--כל אחד מהן, רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב; וכן כל מקום שנאמר בהלכות אלו הזב--אחד הזב, ואחד שאר הארבעה.

יג  [טז] תשעה משקין בזב:  שלושה מהן, אב טומאה; והן--רוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו.  כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא, כמו שביארנו.

יד  ושלושה מהן, כוולד הטומאה; ואלו הן--דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האישה.  כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם, אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שיתבאר.

טו  ושלושה מהן, טהורין; ואלו הן--זיעתו, וליחה סרוחה היוצאת ממנו, והראי.  הרי אלו השלושה מן הזב וחבריו, כמותן משאר האדם.

טז  כוחו ונועו ורירו ומי האף שלו--הרי הן כרוקו לכל דבר, ובכלל הרוק הן חשובין.  דם היוצא מפי אמה, ודם השותת מפיו--הרי הן בכלל דם מגפתו; היה מוצץ ורוקק דם--הרי זה מטמא כרוק, שהדם שמוצץ אי אפשר לו בלא ציחצוחי רוק.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך