משנה תורה לרמב"ם -> ספר טהרה -> הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת פרק ה

א  מי שהייתה מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה--אם הייתה המכה מחמת האש, כגון שנכווה בגחלת או ברמץ או בברזל שליבנו באש ובאבן שליבנה באש וכיוצא בהן--הרי זו נקראת מכווה.  ואם הייתה המכה שלא מחמת האש--בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהייתה המכה מחמת חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שהפסיד העור, או שחפת וקדחת או דלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור--הרי זה נקרא שחין.

ב  ליבן שפוד והכה בו--אם היה ראשו מבורז, הרי זה מכווה; ואם היה ראשו חד, הרי זה ספק אם היא מכווה או שחין.  לקה במי טבריה, או בגפת, וכיוצא בהן--הרי זה שחין.

ג  השחין והמכווה--כל זמן שהן מכות טרייות--הן הנקראין מורדין, ואינן מיטמאין בנגעים כלל.  חיו השחין והמכווה, ונתרפאו ריפוי גמור--אף על פי שהמקום צלקת, ואינו דומה לשאר העור--הרי הן כעור הבשר לכל דבר, ומיטמאין בשלושה סימנין, ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

ד  התחילו השחין והמכווה לחיות ולהתרפאות, ונעשת עליהן קליפה כקליפת השום--זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה, ו"מחית המכווה" (ויקרא יג,כד) האמורה שם; ומיטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפסיון, ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד.

ה  כיצד:  בהרת שהייתה בצרבת השחין או במחית המכווה--אם היה בה שיער לבן, יחליט.  לא היה בה שיער לבן--יסגיר שבוע אחד, ויראה בסוף השבוע:  אם נולד בה שיער לבן, או פסת--יחליט.  ואם לא נולד בה כלום, יפטור; פסת לאחר הפטר, או נולד בה שיער לבן--יחליט.

ו  [ה] השחין והמכווה, אין מצטרפין זה עם זה; לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין זה לזה, ואין פוסין לעור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

ז  כיצד:  היה שחין בצד המכווה, ובהרת כגריס בשתיהן--הרי זה טהור; הייתה באחת מהן, ופסת לשנייה, או שפסת לעור הבשר--טהור.  הייתה בהרת בעור הבשר, ופסת לאחת מהן--אינו פסיון.

ח  היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס, ובה בהרת כגריס--יסגיר:  שאף על פי שאינה ראויה לשיער לבן, ולא לפסיון--שמא ייוולד לו שחין אחר בצידה, ותפסה לתוכו.

ט  [ו] שחין שנעשה מכווה, ביטלה מכווה את השחין; ומכווה שנעשת שחין, ביטל שחין את המכווה.  אם אין ידוע אם שחין היו, או מכווה--אין בכך כלום:  ששניהם סימן אחד, וטומאה אחת; ולא חלקן הכתוב, אלא לומר שאינן מצטרפין.

י  [ז] הסגירו בבהרת שבשחין, ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר, ובסוף השבוע נעשה שחין--ייראה כתחילה.

יא  [ח] מי שנשר כל שיער ראשו--בין מחמת חולי, בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער, בין שאכל דברים המשירין את השיער, או סך דברים שהשירו שיערו--אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה, הרי זה נקרא קירח, או גיבח:  אם נשר שיערו מן הקודקוד ולמטה שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר--נקרא קירח; ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו--נקרא גיבח.

יב  [ט] הקרחת והגבחת--מיטמאות בשני סימנין, במחיה ובפסיון, ויש בהן הסגר שני שבועות:  שנאמר בהן "כמראה צרעת, עור בשר" (ויקרא יג,מג).  ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן.

יג  וכיצד מיטמאין בשני סימנין, ובשני שבועות:  שאם הייתה בהרת בקרחתו או בגבחתו--אם הייתה בה מחיה, יחליט.  לא הייתה בה מחיה, יסגיר ויראה בסוף השבוע:  אם נולדה בה מחיה, או פסיון--יחליט.  לא נולד בה כלום, יסגיר שבוע שני:  פסת או שנולד בה מחיה, יחליט.  לא נולד בה כלום, יפטור; ואם פסת או נולד בה מחיה לאחר הפטר, יחליט.

יד  [י] הקרחת והגבחת, אין מצטרפות זו עם זו:  שנאמר "בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג,מב; ויקרא יג,מג)--מלמד שהן שתיים, ואין פוסות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

טו  [יא] הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח, ונעשה בהן שחין או מכווה--מיטמאין כשחין וכמכווה שבעור הבשר:  שהראש או הזקן שנקרחו--כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מיטמאין בשיער לבן.

טז  הראש והזקן, קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדילדולין שבראש ושבזקן--הרי הן כעור הבשר, ומיטמאין בשלושה סימנין ובשני שבועות.  וכן זקן האישה והסריס--עד שלא העלו שיער, הרי הן כעור הבשר; ואם העלו שיער, הרי הן כזקן האיש--שמיטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מיטמא בבהרת.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך