משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה

הלכות פרה אדומה פרק יד

א  כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונגע בו שרץ מצידו--טהור:  שאין כלי חרס מיטמא מגבו, אפילו לגבי חטאת.  הניח הכלי על גבי השרץ--אף על פי שלא נטמא הכלי, הרי האפר טמא:  שנאמר "והניח מחוץ למחנה, במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור.

ב  ולא על גבי השרץ בלבד, אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני, וכיוצא בו מדברים שטומאתן טומאה קלה, והן מדברי סופרים--הרי נטמא האפר:  שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), שלא יהיה על גבי שום טומאה בעולם.

ג  וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונתון על ארובה שבבית טמא--אם היה הכלי משולשל לבית--נטמא האפר, ואף על פי שאין בארובה פותח טפח.  ואם לא היה משולשל--אם היה בארובה פותח טפח, טמא.  [ב] היה הכלי של אבן--בין שיש בה פותח טפח בין שאין בה, האפר טהור.

ד  [ג] וכן כלי שיש בו אפר, או מים מקודשין, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת--הרי האפר והמים טמאים, שאין החטאת ניצולת בצמיד פתיל:  שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור.  [ד] וכן אוכלין ומשקין של קודש, אינן ניצולין בצמיד פתיל; אבל מים שאינן מקודשין, וכלי ריקן הטהור לחטאת--ניצול בצמיד פתיל.

ה  במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים טהורים; אבל אם נטמאו הבעלים, נפסלו המים בכל מקום שהן.  כיצד:  היו מימיו מוקפין צמיד פתיל, והוא והם באוהל המת--שניהם טמאים; היה הוא מבחוץ, והמים שאינן מקודשין מבפנים--שניהם טהורים; הוא בפנים, והמים בחוץ--כשם שהוא טמא, כך מימיו פסולין.

ו  [ה] הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור, וכיוצא בו מכלים שאינם טהורים לחטאת, ופשט ידו חוץ לתנור, וכלי שיש בו מי חטאת בידו, וכן קנה המוטל על גבי התנור, ושני כלים שיש בהן מי חטאת תלויין בו, אחד מכאן ואחד מכאן--הרי אלו טמאין, לפי שאינן במקום הטהור לחטאת, והואיל והן נשענין על התנור, הרי הן כמונחין על גביו.

ז  אבל אם היה עומד על התנור, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, או מים שאינן מקודשין--הרי אלו טהורין כמות שהיו; היה עומד חוץ לתנור, ופשט ידו לחלון, ונטל כלי שיש בו מי חטאת, והעבירו על גבי התנור--הרי זה טהור.  וכן הזיה שעברה על גבי טומאה, כגון משכב ומושב וכיוצא בהן--הרי זו טהורה.

ח  [ו] כלי שיש בו מי חטאת וכלי שיש בו קודש, שנגעו זה בזה--הרי נטמא כלי של חטאת, וכל שיש בו; אבל כלי הקודש, טהור כשהיה.  וכן אם נגע הטהור לחטאת בשניהן בשתי ידיו, כשהן מונחין על הארץ--הרי נטמא של חטאת:  שהרי הטהור לחטאת נטמא בנגיעתו בכלי שאינו טהור לחטאת, כמו שביארנו; וחזר וטימא את מי חטאת.

ט  [ז] הגביה שני הכלים בשתי ידיו, שניהן טמאין:  זה של חטאת, נטמא מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת; ושל קודש נטמא, מפני זה שהגביהו והוא טמא בנשיאת מי נידה, שהן מטמאין במשא, מפני שנטמאו מחמת הכלי של קודש.

י  לפיכך אם היה הכלי של קודש כרוך בנייר, והגביהו בנייר ולא נגע בו, והגביה החטאת בידו שנייה--שניהן טהורין:  שהרי לא נגע בכלי, ולא נטמא לחטאת.  אבל אם היה נוגע בכלי הקודש בידו--אפילו היה של חטאת בנייר, שניהן טמאין.

יא  [ח] הסיט את שני הכלים בידו, ולא נגע בהן--שניהן טהורין:  שאין הכלי שאינו טהור לחטאת מטמא את הטהור לחטאת, עד שייגע בו בידו, אלא אם כן היה ראוי למדרס, כמו שביארנו.

יב  [ט] כל ספק הטומאות, שהוא טהור לגבי תרומה כמו שיתבאר--הרי הוא טהור לחטאת.  וכל הספקות שתולין עליהן את התרומה--אם נולדו בחטאת, הרי אלו נשפכין; ואם נעשו טהרות על גבי אותן כלים, ואדם שנולדו להן ספקות אלו שהחטאת נשפכין עליהן--הרי אותן הטהרות תלויות.  והרפפות אינן ככלים, והרי הן טהורות לתרומה ולקודש ולחטאת.

יג  [י] דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה ואכלה--אם יש בה כביצה, המים טמאין, בין שהייתה הדבילה טמאה, בין שהייתה טהורה:  שכל האוכלין, אפילו אוכל קודש, אינו טהור לחטאת.  והאוכלה חייב מיתה--מפני שאכל תרומה, והוא כבר נטמא במי נידה.  ואם אין בה כביצה, המים בטהרתן:  שאין האוכל מטמא את אחרים, עד שיהיה בו כביצה--בין לתרומה בין לקודש בין לחטאת.