משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה

הלכות פרה אדומה פרק יב

א  אדם שנטמא במת, והזה עליו--כיון שנגע כל שהוא ממי נידה, בכל מקום מעור בשרו של טמא--עלתה לו הזיה:  אפילו נפלה הזיה על ראש אצבעו, או על ראש שפתו.  אבל אם נגעה בלשונו, אינה כלום:  אף על פי שהלשון כאברים שבגלוי לעניין טומאה, כמו שביארנו, אינו כאברים שבגלוי, לעניין הזיה וטבילה.

ב  וכן כלי שנטמא במת, והזה עליו--כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי נידה, עלתה לו הזיה.  [ב] שני כלים או שני בני אדם, שנתכוון להזות על שניהן כאחד, והזה על אחד מהן, ונטפו המים מעל הראשון על השני--הרי השני בטומאתו:  עד שייפלו המים עליו מהזית המזה, לא מן התמצית.

ג  הזה על שני כלים, ונסתפק לו אם הזה על שניהן כאחד, או מחברו נמצה עליו--הזיתו פסולה.  [ג] מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליה, ספק על המחט הזה, ספק מן החרס נמצה עליה--הזיתו פסולה.

ד  כלים המפוצלין שהן מחוברין זה לזה במסמרים, כגון מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכיוצא בהן--בשעת מלאכה, חיבור לטומאה ולהזיה; ושלא בשעת מלאכה, אינן חיבור לא לטומאה ולא להזיה.

ה  כיצד הן חיבור לטומאה ולהזיה:  שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה, נטמא השני; ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה--עלתה לשניהן הזיה, וכאילו הן גוף אחד.  וכיצד אינן חיבור לטומאה ולהזיה:  שאם נטמא אחד מהן שלא בשעת מלאכה, לא נטמא חברו; ואם נטמאו שניהן, והזה על אחד מהן שלא בשעת מלאכה--לא טהר חברו, אף על פי שהן מחוברין.  וזה הוא, דין תורה.

ו  אבל מדברי סופרים גזרו שיהיה חיבור לטומאה, אפילו שלא בשעת מלאכה--גזירה, משום שעת מלאכה; ולעולם אם נגעה טומאה באחד מהן, נטמא חברו.  וכן גזרו עליהן שלא יהיו חיבור להזיה, אפילו בשעת מלאכה--גזירה, משום שלא בשעת מלאכה; ולעולם אם הזה על אחד מהן, לא טהר חברו עד שיזה גם עליו.

ז  הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה--אין זה אלא גזירה מדבריהם, על הדרך שביארנו.

ח  [ה] שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות--הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה, מפני שהן ככלי אחד.  [ו] שלל הכובסין, והבגד שהוא תפור בכלאיים--הואיל והן עומדין להתירן, אינן חיבור להזיה; והרי הן חיבור לטומאה.

ט  וכן הסלים שבקנתל, והמיטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרניים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות--חיבור לטומאה; ואינן חיבור להזיה, אלא צריך שייגעו המים מן המזה בכל סל וסל, ובכל מפתח ומפתח, ובכל קרן וקרן, ובכל קורה וקורה ממיטה זו המפוצלת.

י  [ז] המחבר שלוש כסתות של צמר, ושש של פשתן, או שלושה סדינים, או שתים עשרה מטפחות--הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה; יתר על כן--חיבור לטומאה, ואינן חיבור להזיה.  חלוק אחד, וטלית אחת, וקלובקרין אחד--הרי הן חיבור לטומאה ולהזיה:  אפילו היו ארוכין ביותר, או רחבין ביותר, כל שהן.  ואיזה הוא קלובקרין--זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן, ותופרין אותן כאחת, ועושין מהן חלוק לימות הגשמים.

יא  [ח] כסוי המיחם שהוא מחובר בשלשלת--הזה על המיחם, טהר הכול; הזה על הכסוי, לא טהר המיחם--עד שיזה עליו.  [ט] הזוג והענבול, חיבור לטומאה ולהזיה; ואם הזה על אחד מהן, טהרו שניהן.

יב  [י] הטווי שטווין בו הפשתן, או שוזרין בו החבלים--שלושה גופין יש בו:  העץ שמלפפין עליו הטווי, והוא הנקרא כוש; והנחושת או הברזל שבראש העץ הזה, והוא הנקרא צנירה שבה פותלין וטווין; והריחיים שבאמצע הכוש, והיא הנקראת פיקה.

יג  הכוש שפותלין בו החבלים שנטמא--לא יזה לא על הפיקה שלו, ולא על הכוש, אלא על הצנירה; ואם הזה על אחת משלושתן, טהר הכול.  ושל פשתן--מזה על אחת משלושתן לכתחילה, ששלושתן חיבור.

יד  [יא] עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור לטומאה ולהזיה; המלבן של מיטות אינו חיבור, לא לטומאה ולא להזיה.

טו  [יב] כל ידות הכלים הקדוחות, כגון ניצב הסכין וכיוצא בו, שהניצב נקוב, והברזל נכנס בו--חיבור לטומאה ולהזיה; אבל הידות החדוקות, כגון עץ החנית שהעץ נכנס בברזל--אינו חיבור להזיה.