משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה

הלכות פרה אדומה פרק יא

א  כיצד מטהרין טמא מת במי נידה:  לוקח אדם טהור שלושה קלחין של איזוב, ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד.  וטובל ראשי גבעולין במי נידה שבכלי, ומתכוון ומזה על האדם או על הכלים, ביום השלישי וביום השביעי, אחר שתנץ החמה; ואם הזה משעלה עמוד השחר, כשר.  ואחר שיזה עליו ביום השביעי, טובל ביום; ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב.

ב  טבל את האיזוב בלילה, והזה ביום, או שטבל את האיזוב ביום, והזה בלילה--הזיתו פסולה.  והמים מטמאין משום מי חטאת, כמו שיתבאר, עד שתהיה טבילת האיזוב במים והזיתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי, אחר הנץ החמה; ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר, כשר כמו שביארנו.

ג  [ב] מי שנטמא במת, ושהה כמה ימים בלא הזיה--כשיבוא להזות, מונה בפנינו שלושה ימים; ומזין עליו בשלישי ובשביעי, וטובל בשביעי ומעריב שמשו.

ד  במה דברים אמורים, בעם הארץ שבא להזות, שאפילו אמר היום השלישי שלי--אינו נאמן, שמא היום נטמא; לפיכך צריך למנות בפנינו.  אבל חבר שבא להזות, מזין עליו או על כליו מיד.

ה  מי שהוזה עליו בשלישי, ולא הוזה בשביעי, ושהה כמה ימים--טובל בכל עת שירצה אחר השביעי, בין ביום בין בלילה, ומזין עליו ביום, בין קודם טבילה בין אחר טבילה:  אפילו טבל בליל תשיעי, או ליל עשירי.  ומזין עליו למחר, אחר הנץ החמה.

ו  [ג] כל הטמאין מקבלין הזיה.  כיצד:  זבים וזבות נידות ויולדות שנטמאו במת--מזין עליהן בשלישי ושביעי, והרי הן טהורין מטומאת מת:  ואף על פי שהן טמאין בטומאה אחרת, שנאמר "והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט,יט)--הנה למדת שההזיה מועלת לו, אף על פי שהוא טמא.

ז  וכן הערל מקבל הזיה.  כיצד:  ערל שנטמא במת, והזה עליו שלישי ושביעי--הרי זה טהור מטומאת מת; וכשיימול--טובל, ואוכל בקודשים לערב.

ח  [ד] מצות איזוב שלושה קלחין, ובכל קלח וקלח גבעול אחד; נמצאו שלושה גבעולין, ושייריו שניים, ואם לקח שניים בתחילה, ואגדן--כשר.  נתפרדו הגבעולין ונשרו העלין, אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא--כשר; ושיירי האיזוב, בכל שהוא.

ט  קלח שיש בו שלושה בדין--מפסקן, ואחר כך אוגד שלושתן:  שמצותו להיות אגודה, אף על פי שלא נתפרש בתורה שיהיה אגודה.  פיסקו ולא אגדו, או שאגדו ולא פיסקו, או שלא פיסקו ולא אגדו, והזה בו--כשר.

י  האיזוב הקצר--אוגדו בחוט על הכוש וכיוצא בו, וטובל במים ומעלה, ואוחז באיזוב ומזה; נסתפק לו אם מן החוט הזה, או מן הכוש, או מן הגבעול--הזיתו פסולה.

יא  [ה] אין מזין לא ביונקות האיזוב, ולא בתמרות, אלא בגבעולין.  אלו הן היונקות, גבעולין שלא גמלו; ומי שהוזה עליו ביונקות, ונכנס למקדש--פטור.  ומאימתיי מזין באיזוב, משינץ.  ואיזוב שהוזה בו מי נידה, כשר לטהר בו את המצורע.

יב  כל איזוב שיש לו שם לווי, פסול; והאיזוב שקוראין אותו איזוב בייחוד--הוא הכשר, והוא האיזוב שאוכלין אותו בעלי בתים.  אבל זה שקוראין אותו איזוביון, ואיזוב כוחלית, ואיזוב מדברי, ואיזוב רומי--פסול.

יג  [ו] איזוב של אשרה, ושל עיר הנידחת, ושל עבודה זרה, ושל תרומה טמאה--פסול.  ושל תרומה טהורה, לא יזה; ואם הזה, כשר.

יד  [ז] איזוב שלקטו לעצים, ונפלו עליו משקין--מנגבו, והוא כשר להזיה.  לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין--אף על פי שניגבו, פסול:  שהרי נטמא להזיה--שכל המשקין וכל האוכלין וכל הכלים, הרי הן כטמאים לעניין חטאת כמו שיתבאר.  לקטו לחטאת, הרי זה כנלקט לעצים; ואם נפלו עליו משקין, מנגבו ומזה בו.