משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה

הלכות פרה אדומה פרק י

א  הממלא מים לקידוש--אינו צריך שיהיה הוא עצמו המקדש והמזה, אלא מקדש אחר ומזה אחר.  וכן ממלא אדם בכלי, ומערה מכלי לכלי, ומקדש בכלי אחר; ומערה המים המקודשין מכלי לכלי, ומזה מכלי אחר.

ב  ממלא אדם מים, ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה; ואין בכך כלום.  ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר; ונותן עליהן אפר ומקדשן, בכל עת שירצה.  וכן המים המקודשין, מניחן אדם אצלו ימים ושנים, ומזה מהן בכל יום שהוא צריך, עד שייתמו; ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר.  ומשמר אדם אפר הפרה אצלו; ומוליכו ממקום למקום, ומעיר לעיר.

ג  פעם אחת, הוליכו כלי שיש בו מי חטאת בספינה בירדן; ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה, ונטמאו המים.  באותה שעה גזרו בית דין הגדול, שאין מעבירין מי חטאת ולא אפר חטאת בנהר ובספינה; ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני.

ד  אבל עובר הוא אדם במים עד צווארו, ובידו אפר פרה או מים מקודשין; וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת, ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו--מעבירין אותם בנהר ובספינה.  [ג] וכן מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול, ושטין בהן על פני המים:  שלא גזרו אלא על המים המקודשין ועל האפר, בנהר.

ה  [ד] המוליך מים לקדשן, ואין צריך לומר מים שנתקדשו--לא יפשיל הכלי לאחוריו, אלא לפניו:  שנאמר "למשמרת, למי נידה" (במדבר יט,ט)--בזמן שהן שמורין, הן מי נידה; ואם לאו, פסולין.  הרי שמילא שתי חבייות--נותן אחת לפניו, ואחת לאחוריו:  מפני שאי אפשר.

ו  [ה] מי חטאת ששקלן במשקל--אם הסיח דעתו, פסולין; ואם לא הסיח דעתו, כשרין.  אבל אם שקל דברים אחרים במי חטאת--הואיל ועשין משקולת, פסלן:  שאין זו משמרת.

ז  כל אלו הטהורין שממלאין או שמקדשין או שמזין, וכן כל הכלים שממלאין ומקדשין בהן ושמזין מהן--אם היו טבולי יום--אף על פי שלא העריב שמשן, הרי אלו כשרין:  שכל מעשה הפרה והמילוי והקידוש וההזיה כשר בטבולי יום, כמו שביארנו.  ומפני הצדוקיין מטמאין את כל כלי שטף, ומטבילין אותן; ואחר כך משתמשין בהן במי חטאת.

ח  [ו] הכול כשרין להזות--חוץ מאישה, וטומטום, ואנדרוגינוס, ותינוק שאין בו דעת; אבל קטן שיש בו דעת, כשר להזות.  והערל כשר להזות, שאין הערל טמא.

ט  קטן שיש בו דעת שהזה, והאישה מסעדתו, כגון שאחזה לו המים בידה--הזיתו כשרה:  ובלבד שלא תאחוז בידו, בשעת הזיה; ואם אחזה, הזיתו פסולה.

י  [ז] המזה צריך להתכוון, ולהזות על הטמא לטהרו; ואם הזה שלא בכוונה, הזיתו פסולה.  אבל זה שמזין עליו--אינו צריך כוונה, אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו.  המתכוון להזות לפניו, והזה לאחריו, לאחריו, והזה לפניו--הזיתו פסולה; נתכוון להזות לפניו, והזה על הצדדין של פניו--הזיתו כשרה.

יא  [ח] המזה אינו צריך טבילה, לכל הזיה; אלא טובל את האיזוב, ומזה הזיה אחר הזיה עד שייגמרו המים.  ומזה הזיה אחת על כמה בני אדם, או כמה כלים, כאחד--אפילו מאה:  כל שנגע בו מן המים כל שהוא, טהור--והוא שיתכוון המזה, להזות עליו.

יב  טבל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שמקבל טומאה או על האדם, והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה--אם נשאר מים באיזוב, אינו צריך לחזור ולהטביל; אלא מזה מן השאר על האדם, או על הכלים הטמאים:  שהרי תחילת טבילתו כשרה הייתה.

יג  אבל אם טבל את האיזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה, והזה על האדם, או על הכלי הטמא--הזיתו פסולה:  עד שיחזור ויטבול האיזוב פעם שנייה, ויתכוון להזות על האדם או על דבר המקבל טומאה.

יד  [ט] הטביל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה--המים המנטפין, כשרין; לפיכך אם נטפו בכלי, וחזר והטביל בהן את האיזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה--הזיתו כשרה.

טו  [י] מי חטאת שנתמעטו--טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג.  צלוחית שפיה צר--טובל ומעלה כדרכו, ומזה; ואינו צריך להיזהר שמא ייגע בצידי הכלי, בפעם שנייה.