משנה תורה לרמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה

הלכות פרה אדומה פרק ח

א  מי שהיו מימיו על כתפו, ועמד והורה הוריה לאחרים, או שדן דין, או שחלצה בפניו, או מיאנה, או שהראה לאחרים את הדרך, או שהרג נחש או עקרב, או נטל אוכלין מן השוק להצניען--הרי המים פסולין:  שהרי נתעסק בדבר אחר, קודם שייתן האפר על המים.

ב  אבל אם נטל האוכלין לאוכלן ואכלן כשהוא מהלך, או שהרג נחש או עקרב המעכבין אותו--הרי המים כשרין, שזה מצורך הולכת המים.  זה הכלל:  דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר--בין עמד בין שלא עמד, פסל.  ודבר שאינו משום מלאכה--אם עמד, פסל; ואם לא עמד, כשרין.

ג  היה מהלך במים, ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו--אף על פי שפרץ על מנת לגדור, כשרין; ואם גדר קודם שייתן האפר, פסולין.  וכן אם קצץ פירות לאכול--אף על פי שכוונתו להקצות את השאר, כשרין; ואם הקצה קודם מתן האפר, פסל.

ד  [ב] היה אוכל בשעת הולכת המים, והותיר, וזרק מה שהותיר לתחת התאנה או לתחת המוקצה--אם נתכוון שלא יאבדו הפירות--הרי המים פסולין, שהרי עשה מלאכה.  ואם זרקן לפי שאין לו צורך בהן, הרי המים כשרין.

ה  הממלא מים לקדשן, ומסרן לאחר לשומרן, ועשו הבעלים מלאכה--לא נפסלו המים, שהרי מסרן לשומר.  ואם עשה השומר מלאכה--פסלן, שהרי הן ברשותו והוא נכנס תחת הבעלים.  היו שניים שומרין את המים, ועשה אחד מהן מלאכה--המים כשרין, שהרי השני משמר; חזר הראשון לשמור, ועמד השני ועשה מלאכה--המים כשרין:  עד שיעשו כל השומרין מלאכה כאחת.

ו  [ג] המקדש באחת ידו, ועשה מלאכה בשנייה--אם לעצמו קידש, פסל:  שהרי עשה מלאכה, קודם מתן אפר במים.  ואם לחברו קידש, המים כשרין:  שאין זה פוסל מימיו של חברו במלאכה שעשה, שאין המלאכה פוסלת בקידוש אלא במים--והוא, שיהיה העושה הבעלים או השומר.

ז  [ד] המקדש לעצמו ולאחר כאחת--שלו פסול, שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתעסק בקידוש חברו; אבל אם קידש לשניים כאחת--שניהן כשרין, שאין מלאכתו פוסלת מי אחרים.

ח  [ה] הממלא לעצמו בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, פסול; בשני קידושין, כשר.  קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסולין.  מילא וקידש בשתי ידיו כאחת--לעצמו, שניהן פסולין.

ט  מילא לאחר בשתי ידיו כאחת--בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסול.  קידש לאחר בשתי ידיו כאחת--בין בקידוש אחד בין בשני קידושין, שניהן כשרין; מילא וקידש בשתי ידיו כאחת לאחר--המילוי פסול, והקידוש כשר.

י  זה הכלל:  כל מילוי שעשה עימו מלאכה--בין שמילא לעצמו בין שמילא לאחר, פסול.  וכל מים שנתמלאו כהלכתן, ועשה מלאכה קודם שייתן את האפר--אם היו המים שלו, הרי הן פסולין; ואם היו של אחר, כשרין.  וכל דבר שבידו, ועשה מלאכה--בין שיש שם שומר שאינו עושה מלאכה, בין שאין שם שומר--פסל.  ודבר שאינו בידו, ועשה מלאכה--אם יש שם שומר, לא פסל; ואם אין שם שומר, פסל.

יא  [ו] האומר לחברו, קדש לי ואקדש לך, וקידשו זה לזה--הראשון כשר; והשני פסול, שהרי קידש בשכר.  אמר לו, מלא לי ואמלא לך, ומילאו זה לזה--הראשון פסול, הואיל וכוונתו שימלא לו חברו חלף מילוי זה:  הרי זה כממלא לו ולאחר, שהן פסולין.  והשני כשר, שהמילוי בשכר מותר, והרי לא עשה מלאכה אחר שמילא, ואין בכוונתו מילוי אחר.

יב  [ז] האומר לחברו, קדש לי ואמלא לך--שניהן כשרין:  שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש, והמילוי בשכר מותר.  מלא לי ואקדש לך--שניהן פסולין:  זה שמילא בתחילה פסול--שהרי הוא כממלא ומקדש כאחת, ופסל המים במלאכה; וזה שקידש באחרונה פסול--שהרי קידש בשכר, וכאילו החזיר חוב שעליו.

יג  [ח] ההולך לקדש--הרי זה נוטל את המפתח, ופותח להוציא האפר; ונוטל קורדום, אם צרך לחפור בו אפר הפרה; ונוטל סולם ומוליך ממקום למקום להביא האפר, וכשר.  ואם משנטל את האפר לקדש בו, כיסה הכלי שיהיה בו האפר, או שהגיף את הדלת, או שזקף את הכלי בארץ, קודם שישליך האפר למים--פסל המים; אבל האפר כשר, לקדש בו מים אחרים.

יד  זקף את הכלי שיש בו האפר בידו, כדי שלא יתפזר--כשרין, מפני שאי אפשר:  שהרי אם הניחו בארץ, פסל; ואם כיסהו, פסל.  נטל את האפר, וראה שהוא מרובה, והחזיר ממנו--כשרים; נתן את האפר על המים, וראה שהוא מרובה, ונטל ממנו לקדש מים אחרים--כשר.  קירסם עלי זית לחתות בהן האפר--אם בשביל שלא יחזיק אפר הרבה, פסל; ואם בשביל שייכנס האפר בכלי, כשר.