משנה תורה לרמב"ם -> ספר קרבנות -> הלכות תמורה

פרק א ב ג ד

הלכות תמורה פרק ד

א  כיצד דין ולדות הקודשים:  ולד שלמים, וולד תמורת שלמים--הרי אלו כשלמים, והן עצמן כשלמים לכל דבר.  וכן ולד התודה, וולד תמורתה--הרי אלו יקרבו כתודה, אלא שאין טעונין לחם:  שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה, שנאמר "על זבח התודה" (ויקרא ז,יב)--עליו, ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שביארנו.

ב  במה דברים אמורים, בוולדות עצמן; אבל ולדי ולדות, אינם קרבים--שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים, ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם.

ג  [ב] ולד החטאת--ימות, ואין צריך לומר ולד תמורתה.  [ג] השוחט את החטאת, ומצא בה בן ארבעה חי--הרי זה נאכל כבשר החטאת:  שוולדי הקודשים, במעי אימן הם קדושים.

ד  [ה] ולד תמורת העולה, וולד ולדה עד סוף העולם--הרי אלו כעולה, והן עצמן יקרבו עולה.  הפריש נקבה לעולתו, וילדה--אף על פי שילדה זכר--ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.

ה  [ד] ולד תמורת האשם, וולד ולדה עד סוף העולם--ירעו עד שייפול בהם מום, ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה; ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו, הוולד עצמו יקרב עולה.  הפריש נקבה לאשמו, וילדה--תרעה היא ובנה עד שייפול בהן מום, ויימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו; ואם כבר הקריב אשמו, ייפלו דמיהן לנדבה.

ו  כבר ביארנו במעשה הקרבנות, שכל מקום שאנו אומרין ייפלו לנדבה--הוא שייתן המעות לשופרות שהיו במקדש, שביארנו כמה הן בשקלים; ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה, ונסכיהן משל ציבור, ואינן טעונין סמיכה.  אבל מקום שנאמר הוא עצמו יקרב עולה, או יביא בדמיו עולה--הרי זו טעונה סמיכה, ונסכיה משלו.

ז  [ו] ולד המעשר, וולד תמורת המעשר, וולד תמורת הבכור, וולדי ולדותיהן עד סוף העולם--הרי אלו לא יקרבו; אלא ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום.  ולדות תמורת הבכור, לכוהן; ולדות מעשר ותמורתו, לבעליו.

ח  [ז] ולד תמורת הפסח, כתמורת הפסח:  אם הייתה אימו קרבה שלמים, ולדה יקרב שלמים; ואם היה דינה שתימכר, ויביא בדמיה שלמים--אף ולדה נמכר, ויביא בדמיו שלמים.

ט  הפריש נקבה לפסחו וילדה, או שהפרישה מעוברת--היא וולדה ירעו עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן פסח; ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח, או שילדה אחר הפסח--תרעה היא וולדה עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן שלמים.

י  [ח] ולדות הקודשים שיצאו דרך דופן, או שילדו טומטום ואנדרוגינוס, וכלאיים, וטריפה--הרי אלו ייפדו, ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו.  [ט] ולד בעלת מום--הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר, ויקרב כראוי לו.  [י] קודשים שהפילו נפל או שליה--ייקברו, והרי הן אסורין בהניה.

יא  המשנה את הקודשים מקדושה לקדושה, עובר בלא תעשה:  שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו), שלא יעשנו עולה או שלמים; והוא הדין לשאר הקודשים, שאין משנין אותם מקדושה לקדושה אחרת--אחד קודשי מזבח, ואחד קודשי בדק הבית.  כיצד:  אם הקדיש לבדק ההיכל, לא ישנה לבדק המזבח; וכן כל כיוצא בזה.  ואין לוקין על לאו זה.

יב  כיצד מערימין על הבכור, להקדישו למזבח הקדש אחר:  מקדישו בבטן קודם שייוולד, שנאמר "אשר יבוכר לה' . . . לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו)--משיבוכר, אי אתה מקדישו; אבל אתה מקדישו, בבטן.  לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו, אם הוא זכר, הרי זו עולה; אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים--שאינו מפקיע אותו מקדושתו, כדי ליהנות בו.  ואם אמר עם יציאת רוב ראשו, יהיה עולה--הרי זה בכור, ואינו עולה.

יג  ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת, אלא הרי הוא כקדושת אימו:  שוולדות הקודשים, ממעי אימן הם קדושים כמו שביארנו; והרי כל עובר מהם בקדושת אימו, ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעושה בבכור--שהבכור, ביציאתו הוא שמתקדש.

יד  אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם:  הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.

טו  ייראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג), כעניין שאמר "ואם המקדיש--יגאל, את ביתו:  ויסף חמישית כסף ערכך, עליו" (ויקרא כז,טו).  ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע--שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו, ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם וייפדה בפחות משווייו; אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש.

טז  וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו; וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.  לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג).

יז  וכל אלו הדברים--כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו.  ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים; וכן הוא אומר "הלוא כתבתי לך, שלישים--במועצות ודעת.  להודיעך--קושט, אמרי אמת; להשיב אמרים אמת, לשולחיך" (משלי כב,כ-כא).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר תשיעי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, חמישה וארבעים:  הלכות קרבן פסח, עשרה פרקים; הלכות חגיגה, שלושה פרקים; הלכות בכורות, שמונה פרקים; הלכות שגגות, חמישה עשר פרקים; הלכות מחוסרי כפרה, חמישה פרקים; הלכות תמורה, ארבעה פרקים.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך