משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות שגגות

הלכות שגגות פרק ה

א  הבא על ערווה אחת ביאות הרבה, בעלם אחד--אף על פי שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתיים והרי היא גוף אחד, הרי הכול שגגה אחת, ואינו חייב אלא חטאת אחת.  אבל אם שגג בה, ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה, ובעלה--חייב על כל בעילה ובעילה:  שהידיעות, מחלקות השגגות.

ב  הבא על הערווה ביאות הרבה, בעלם אחד, וזו הנבעלת הייתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה, שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה--הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חטאת על כל ביאה וביאה; היו לו הוא ידיעות בינתיים, והיא בהעלם אחד--הוא מביא חטאות הרבה, והיא מביאה חטאת אחת.

ג  הבא על עריות הרבה, בעלם אחד--אף על פי שכולן משם אחד--הואיל והן גופים מחולקין, חייב על כל אחת ואחת.  כיצד:  הרי שבעל חמש נשים נידות, או שבא על חמש אחיותיו, או על חמש בנותיו, בעלם אחד--חייב על כל גוף וגוף.

ד  מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים, הבא על הזכור והביא זכור עליו, בעלם אחד--חייב חטאת אחת:  בשהיה אותו הזכור עצמו.  אבל אם היה זכור אחר--בין שבא על שניהן, בין שבא על זה והביא זה עליו--חייב על כל גוף וגוף; והוא הדין בבא על הבהמה, והביא בהמה עליו.

ה  [ד] האישה שהביאה עליה בהמות הרבה, בעלם אחד--חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה:  שהרי הן גופין מחולקין, והרי זו כמי שנבעלה לאנשים הרבה בעלם אחד--שהיא חייבת חטאת, על כל איש ואיש.

ו  [ה] האישה שהלך בעלה למדינת הים, ושמעה שמת או באו עדים שמת, ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים--חייבת קרבן אחד; ואם נישאת לאנשים הרבה, או זינת עם אנשים הרבה--חייבת חטאת על כל איש ואיש:  מפני שהן גופין מחולקין, ואף על פי שהכול בשגגה אחת.

ז  הבא על הנידה בשגגה, וטהרה מנידתה וטבלה, וחזרה וראת דם נידה, ובא עליה פעם שנייה באותה שגגה עצמה--חייב על כל פעם ופעם, אף על פי שהוא בעלם אחד והוא גוף אחד:  שזמן נידות זה חוץ מזמן נידות השני, והרי הן כשתי נשים נידות.

ח  [ו] הבא על אשתו שלא בשעת וסתה, וראת דם בעת התשמיש--הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ואינו שוגג:  שהשוגג, היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודיקדק בשאלות, לא היה בא לידי שגגה; ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה.  אבל זה, מה היה לו לעשות--הרי טהורה הייתה, ושלא בשעת וסתה בעל:  אין זה אלא אונס.

ט  לפיכך בין שנמצא דם על עד שלה, בין שנמצא על עד שלו--פטורין.  אבל אם עבר, ובא עליה סמוך לווסתה, ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש--חייבין בקרבן, שזו שגגה היא.

י  לפיכך אם נמצא דם על עד שלו--שניהם טמאים, וחייבין בקרבן; נמצא דם על עד שלה--אם קינחה עצמה מיד כשפירש הבעל, ולא שיהת--שניהם טמאים, וחייבין בקרבן.  ואם שיהת כדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותיטול עד לבדוק בו, ואחר כך קינחה עצמה--שניהם טמאים בספק, ופטורין מקרבן; ואם שיהת כדי שתרד מן המיטה, ותדיח את פניה, ואחר כך קינחה עצמה, ונמצא דם--בעלה טהור.

יא  [ז] מי שעבר ובעל סמוך לווסת, על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם, והרגישה האישה שנטמאת בשעת תשמיש, ואמרה לו נטמאתי--הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה.  ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש כשהוא מתקשה--חייב שתי חטאות:  אחת על כניסתו, שהרי בעל נידה; ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו.

יב  במה דברים אמורים, בשידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ודימה שתקדום בעילתו לראייתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד--שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות; אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ולא ידע שאסור לפרוש מיד מן הטמאה--אף על פי שפירש מיד והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת:  מפני שכניסתו ויציאתו, שהן כשתי בעילות, בשגגה אחת הן, ובהעלם אחד עשה הכול.

יג  והוא הדין בשאר עריות, שאם שגג ובא על הערווה על דעת שהיא מותרת, ונודע לו שהיא ערווה, והוא בתוך התשמיש--לא יפרוש מיד, שיציאתו הנאה לו כביאתו; ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש והוא מתקשה--אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכול שגגה אחת היא.