משנה תורה לרמב"ם -> ספר קרבנות -> הלכות בכורות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות בכורות פרק ה

א  רחל שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד:  הואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור.  מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ב  וכן אם ילדה זכר ונקבה--הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחילה; לפיכך אין לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ג  [ב] שתי רחלות שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן.  שני זכרים ונקבה--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ד  ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--הרי הזכרים ספק בכור:  שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחילה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה  אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהם ספק בכור; הכוהן נוטל את הכחוש.  מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא.  וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום:  שזה הזכר, ספק בכור הוא.

ו  [ג] כל בכור שהוא ספק--דינו שירעה עד שייפול בו מום, וייאכל לבעליו.  ואם תפסו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו--שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

ז  [ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים--אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.

ח  [ה] שניים שהפקידו שני זכרים אצל רועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן--מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו:  שאין אחד מהן מכיר את שלו.

ט  [ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא--המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור.  ואפילו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט של בעל הבית, ומת אחד מהן--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה:  שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט של בעל הבית.

י  [ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.

יא  [ח] כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימין ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו--פטורין מן הבכורה:  שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר--מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

יב  [ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה.  אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה:  לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית--שהרי נאמר בה "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), ולא לסחורה; ואם תהיה חייבת בבכורה--הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית.

יג  כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכן ביארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות.  וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמותר למוכרם על דרך שביארנו.  [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לו--מותר למוכרו.

יד  [יא] אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין.  ושמין בכורות תמימין לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להיאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך