משנה תורה לרמב"ם -> ספר קרבנות -> הלכות חגיגה

פרק א ב ג

הלכות חגיגה פרק ב

א  נשים ועבדים, פטורין מן הראייה; וכל האנשים, חייבים בראייה--חוץ מחירש ואילם ושוטה וקטן וסומה וחיגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן.  כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חייבין בראייה.

ב  החירש--אף על פי שהוא מדבר, אפילו חירש באוזנו אחת--פטור מן הראייה.  וכן הסומה בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת--פטור.  האילם--אף על פי שהוא שומע, פטור.  טומטום ואנדרוגינוס--פטורין, מפני שהן ספק אישה.  מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור, מפני צד עבדות שבו.

ג  ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה:  הרי הוא אומר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז), להוציא את הנשים.  ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבין בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים.

ד  ונאמר "בבוא כל ישראל, ליראות" (דברים לא,יא).  כשם שהם באין להיראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו--להוציא סומה שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת:  שהרי אין ראייתו שלמה, גמורה.

ה  ושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב)--להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה.  "ולמען ילמדו" (שם)--להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד.  ונאמר "בעלותך ליראות את פני ה'" (שמות לד,כד)--מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג.  וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.

ו  [ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת הכלבים וכיוצא בהן לעיבוד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין--אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן--הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל להיראות.

ז  [ג] כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית--אביו חייב להעלותו ולהיראות בו, כדי לחנכו במצוות:  שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז).  ואם היה הקטן חיגר או סומה או חירש אפילו באחת--אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה:  שאילו היה גדול כך--היה פטור, כמו שביארנו.

ח  [ד] כל החייב בראייה, חייב בחגיגה; וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה.  וכולן חייבין בשמחה--חוץ מחירש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה וקטן וערל וטמא:  חירש שוטה וקטן--מפני שאינם בני חיוב, הרי הם פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא--מפני שאינם אוכלים בקודשים ואינם ראויין לביאה, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.

ט  [ה] מי שהיה חיגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני--פטור מן הראייה, ומן החגיגה:  שביום חובתו היה פטור--שכל ימות החג תשלומי ראשון הם, כמו שביארנו.  וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון--אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון--הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.

י  [ו] מי שבא לעזרה בכל ימי החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שייכנס--שזה שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון.  ואם הביא בכל עת שיבוא--מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראייה:  שהראייה, אין לה שיעור.

יא  [ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק--שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותן; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריבן היום--מקריב השאר למחר.

יב  [ח] עולת ראייה אינה באה כולה אלא מן החולין, כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן.  אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין; לוקח מן התערובת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה:  והוא, שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין--מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין.  [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב--גזירה, שמא יעשר ביום טוב.

יג  [י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק:  שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו.  אבל אין יוצאין ידי חובתם, לא בעופות ולא במנחות--שאינם בשר המשמח.

יד  כבר ביארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה ידי חובת שמחה.

טו  [יא] מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה, ושחטם מערב יום טוב--אף על פי שאכלם ביום טוב--אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החולין; אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה.  [יב] אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואכל מהם ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.

טז  [יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קודשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו.

יז  [יד] האומר הרי עליי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה--חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה:  שאין חגיגה באה אלא מן החולין.

יח  כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה--לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמיללים:  שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד)--מאכיל הכול, ומשקם כפי עושרו.  ומי שאכל זבחיו, ולא שימח אלו עימו--עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו:  כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).

יט  ומצוה בלוי יתר מן הכול--לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או ייתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צורכיהם.  וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושיהה ממנו מעשרותיו ברגלים--עובר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט).



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך