משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק י

א  השובר עצם בפסח טהור--הרי זה לוקה, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו); וכן נאמר בפסח שני, "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט,יב).  אבל פסח שבא בטומאה--אם שבר בו עצם, אינו לוקה:  מפי השמועה למדו "לא תשברו בו"--בטהור, ולא בטמא.

ב  אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים--הרי זה לוקה; [ב] לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.

ג  אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח; אבל עצם שאין בו מוח, ושאין עליו כזית בשר--אינו חייב על שבירתו.  היה עליו כזית בשר, ושבר העצם שלא במקום הבשר--חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשר.  [ד] והשובר אחר השובר בעצם אחד, לוקה.  [ה] השורף עצמות והמחתך גידים, אינו חייב משום שבירת עצם.

ד  [ו] פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם--לוקה:  אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם.  במה דברים אמורים, בשהייתה לו שעת הכושר, ונפסל; אבל אם לא הייתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל במחשבת הזמן או במחשבת שינוי השם--אין בו משום שבירת העצם.  [ז] שבר עצם האליה--אינו לוקה, שהרי אינה ראויה לאכילה.

ה  [ח] הסחוסחים שהם כמו עצמים רכים, הרי אלו מותרין לאוכלם.  [ט] היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים--לא יאכל אותם, שזה שובר עצם; ואם אכל, לוקה--שאחד השובר עצם קשה, או השובר עצם רך.  זה הכלל:  כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל--הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי כנפיים וסחוסחין.

ו  [י] גידין הרכין שסופן להקשות--אף על פי שהן ראויין לאכילה עתה, ונאכלין בפסח--אין נמנין עליהם.  ונמנין על מוח שבראש, מפני שיכול להוציאו בלא שבירת עצם; ואין נמנין על מוח שבקולית, והוא העצם הסתום משני ראשיו--שהרי אינו יכול להוציאו, אלא בשבירת העצם.

ז  [יא] כשאדם אוכל את הפסח, חותך את הבשר ואוכל, וחותך את העצמות מן הפרק, ומפרקן אם רצה; וכשיגיע לגיד הנשה, מוציאו, ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות, שיוצאין בשעת אכילה--שאין מנקין אותו כשאר הבשר, ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם.  ואם חתכו חתיכות חתיכות, כשר--והוא, שלא יחסר אבר.

ח  צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בוקר, שנאמר "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב,י); וכן בשני נאמר, "לא ישאירו ממנו עד בוקר" (במדבר ט,יב).  ואם השאיר ממנו, בין בראשון בין בשני--עובר בלא תעשה; ואינו לוקה על לאו זה--שהרי ניתק לעשה, שנאמר "והנותר ממנו . . . באש תשרופו" (שמות יב,י).

ט  [יב] כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עימו שלמים ביום ארבעה עשר--מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים.  וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר; ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב).

י  אימתיי מביאין עימו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט.  אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה, או שהיו הפסחים מרובים--אין מביאין עימו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.

יא  [יג] חגיגת ארבעה עשר--רשות, ואינה חובה; והיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים.  ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון--לבוקר" (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום שישה עשר--שנאמר "לבוקר", עד בוקר של יום השני.  והמותיר, אינו לוקה; אלא יישרף הנותר ממנה, כשאר הנותרים.

יב  [יד] בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן, וכל התבשילין העולים עימו על השולחן--מתבערין עימו, ואינם נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו:  גזירה, מפני התערובת.

יג  [טו] מה בין פסח ראשון, לפסח שני:  הראשון--אסור בחמץ בבל ייראה ובבל יימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עימו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו.

יד  אבל פסח שני--חמץ ומצה עימו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עימו חגיגה, ואינו בא בטומאה.  ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.

טו  ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח, יעשו אותו" (במדבר ט,יב)--לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם "חוקת הפסח" שכלל.  זה שנאמר במצריים שיילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת איזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושייאכל בחיפזון--אין אותם הדברים נוהגים לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצריים בלבד.