משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק ט

א  הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שייאכל בה.  והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמישה עשר--לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו):  והוא שיניחנו בחוץ--שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת.  ואין מוציא אחר מוציא בפסח--שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.

ב  מן האגף ולפנים, כלפנים; ומן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עובי הפתח--כלחוץ.  החלונות ועובי הכתלים, כלפנים; הגגים והעלייות, אינם בכלל הבית.

ג  [ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה--נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים--שהכול טריפה, ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ד  אבר שיצא מקצתו--חותך הבשר ויורד עד שהוא מגיע לעצם, וקולף את הבשר:  כל שבפנים ייאכל, וכל שבחוץ יישרף.  וכשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיץ, אם היה שאר קודשים; ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.

ה  [ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו):  מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו.  ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין--כדי שלא יהו מעורבבין.

ו  [ד] היה המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות--כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו:  שאסור לאכול בשתי חבורות.  ומותר לכלה להחזיר פניה מבני חבורתה, ואוכלת--מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.

ז  [ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם הייתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהם--אינן אוכלין, עד שתסתלק:  שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.

ח  [ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהם או יתר לאכול פסחן, ולא באו שאר בני חבורה--אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולם על השאר ולא באו--הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר.  ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכול--אינן משלמים להם דמי חלקם; אבל אם נכנסו שניים בלבד, הרי אלו ממתינים.

ט  במה דברים אמורים, בשעת כניסתם לאכול.  אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפילו גמר אחד בלבד מלאכול--ייצא, ואינו צריך להמתין.

י  [ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשומד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר--הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.  ו"בן נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפילו גר תושב או שכיר--שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).

יא  [ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח--לוקה, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח):  "בו" הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור.  וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.

יב  [ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח--כך מעכבת אותו מלאכול, שנאמר "ומלת אותו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד).  כיצד:  קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אלא אחר שחיטת הפסח--הרי זה אסור לאכול, עד שימול אותן.

יג  וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה--כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.