משנה תורה לרמב"ם  ספר קרבנות הלכות קרבן פסח
הלכות קרבן פסח פרק ח
א אכילת בשר הפסח בלילי חמישה עשר--מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה: צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו" (שמות יב,ח). [ב] ואין מצה ומרור מעכבין; אם לא מצאו מצה ומרור, יוצא ידי חובתו באכילת בשר הפסח לבדו. אבל מרור בלא פסח--אינו מצוה, שנאמר "על מרורים יאכלוהו".
ב [ג] מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע; לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר--אוכל מהם תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו. ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובתו.
ג וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמישה עשר לחודש אייר--מצות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא). [ד] ושניהם אינם נאכלין אלא צלי אש. והאוכל מהם כזית נא או מבושל בלילי פסחים--לוקה, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים" (שמות יב,ט); אכל נא ומבושל כאחד--אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נכללו בלאו אחד.
ד אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום--אינו לוקה, שנאמר "כי אם צלי אש" (שמות יב,ט): בשעה שמצוה לאוכלו צלי, חייב על אכילת נא ומבושל; אבל מבעוד יום, פטור. [ה] אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום, עבר על מצות עשה: שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה" (שמות יב,ח)--"בלילה", לא ביום. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ה [ו] "נא" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. אבל אם אכל ממנו בשר חי--אינו לוקה, וביטל מצות עשה: שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט)--הא שאינו צלי, אסור. צלהו כל צורכו עד שנתחרך, ואכלו--פטור.
ו [ז] "מבושל" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--בין שנתבשל במים, בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות: שנאמר "ובשל מבושל" (שם), ריבה הכול. [ח] צלהו ואחר כך בישלו, או שבישלו ואחר כך צלהו, או שעשהו צלי קדירה, ואכלו--חייב; אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים. ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה, במשקין ובמי פירות.
ז [ט] אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן, או כלי מתכות--שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט), לא צלי דבר אחר; לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, צולין עליו. ואין צולין אותו בשפוד של מתכת--שהרי השפוד חם כולו, וצולה מקומו.
ח [י] הסיק את התנור, וגרף את כל האש, ותלהו בתנור, וצלהו--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש. חתכו וצלהו על גבי גחלים, הרי זה צלי אש. צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש.
ט כיצד צולין אותו: תוחבו מתוך פיו עד בית נקבותו בשפוד של עץ, ותולה אותו לתוך התנור, והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור, חוצה לו; ולא ייתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רימון היו בוררין לצלייתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו.
י [יא] נגע הבשר בחרסו של תנור--יקלוף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס. [יב] נטף מרוטבו על החרס, וחזר אליו--יקלוף את מקומו: שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשייצלה--אסורה, שהרי אינה בשר צלי. [יג] נטף מן הרוטב שלו על הסולת--יקמוץ את מקומו, וישליכנו.
יא [יד] סכו בשמן של תרומה--אם חבורת הכוהנים, יאכלו. ואם של ישראל--אם חי הוא, ידיחנו וינגב; ואם צלי, יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני--לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים כמו שביארנו במקומו. ואין צולין שני פסחים כאחד--מפני התערובת, אפילו גדי וטלה.
יב [טו] כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה; ודין תורה שייאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה, שהוא טעון הלל בשעת אכילתו; ושאין בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה, אפילו בתחילת הלילה.
|
