משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק ח

א  אכילת בשר הפסח בלילי חמישה עשר--מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה:  צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו" (שמות יב,ח).  [ב] ואין מצה ומרור מעכבין; אם לא מצאו מצה ומרור, יוצא ידי חובתו באכילת בשר הפסח לבדו.  אבל מרור בלא פסח--אינו מצוה, שנאמר "על מרורים יאכלוהו".

ב  [ג] מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע; לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר--אוכל מהם תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו.  ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובתו.

ג  וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמישה עשר לחודש אייר--מצות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא).  [ד] ושניהם אינם נאכלין אלא צלי אש.  והאוכל מהם כזית נא או מבושל בלילי פסחים--לוקה, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים" (שמות יב,ט); אכל נא ומבושל כאחד--אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נכללו בלאו אחד.

ד  אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום--אינו לוקה, שנאמר "כי אם צלי אש" (שמות יב,ט):  בשעה שמצוה לאוכלו צלי, חייב על אכילת נא ומבושל; אבל מבעוד יום, פטור.  [ה] אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום, עבר על מצות עשה:  שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה" (שמות יב,ח)--"בלילה", לא ביום.  ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ה  [ו] "נא" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין.  אבל אם אכל ממנו בשר חי--אינו לוקה, וביטל מצות עשה:  שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט)--הא שאינו צלי, אסור.  צלהו כל צורכו עד שנתחרך, ואכלו--פטור.

ו  [ז] "מבושל" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--בין שנתבשל במים, בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות:  שנאמר "ובשל מבושל" (שם), ריבה הכול.  [ח] צלהו ואחר כך בישלו, או שבישלו ואחר כך צלהו, או שעשהו צלי קדירה, ואכלו--חייב; אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים.  ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה, במשקין ובמי פירות.

ז  [ט] אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן, או כלי מתכות--שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט), לא צלי דבר אחר; לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, צולין עליו.  ואין צולין אותו בשפוד של מתכת--שהרי השפוד חם כולו, וצולה מקומו.

ח  [י] הסיק את התנור, וגרף את כל האש, ותלהו בתנור, וצלהו--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש.  חתכו וצלהו על גבי גחלים, הרי זה צלי אש.  צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש.

ט  כיצד צולין אותו:  תוחבו מתוך פיו עד בית נקבותו בשפוד של עץ, ותולה אותו לתוך התנור, והאש למטה.  ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור, חוצה לו; ולא ייתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא.  ושפוד של רימון היו בוררין לצלייתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו.

י  [יא] נגע הבשר בחרסו של תנור--יקלוף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס.  [יב] נטף מרוטבו על החרס, וחזר אליו--יקלוף את מקומו:  שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשייצלה--אסורה, שהרי אינה בשר צלי.  [יג] נטף מן הרוטב שלו על הסולת--יקמוץ את מקומו, וישליכנו.

יא  [יד] סכו בשמן של תרומה--אם חבורת הכוהנים, יאכלו.  ואם של ישראל--אם חי הוא, ידיחנו וינגב; ואם צלי, יקלוף את החיצון.  סכו בשמן של מעשר שני--לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים כמו שביארנו במקומו.  ואין צולין שני פסחים כאחד--מפני התערובת, אפילו גדי וטלה.

יב  [טו] כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה; ודין תורה שייאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר.  וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה, שהוא טעון הלל בשעת אכילתו; ושאין בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה, אפילו בתחילת הלילה.