משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק ז

א  רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון--אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים; אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת--אינם נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים:  שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט,ו)--יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה.  ודבר זה, בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.

ב  היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת--כולם עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמם בטהרה, והטמאים עושין לעצמם בטומאה, ואוכלין אותו בטומאה.  ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים, אפילו אחד--יעשו כולם בטומאה.

ג  היו האנשים מחצה טמאי מת, ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים, יהיו הרוב טהורים--הטהורים עושים את הראשון, והטמאין אינם עושין לא את הראשון ולא את השני:  אין עושין את הראשון, מפני שהם מיעוט; ואין עושין את השני, מפני שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.

ד  היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נידות, ומיעוטן טמאי מת--אותם טמאי מת אין עושין הראשון, לפי שהם מיעוט; ואינן עושין את השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.

ה  היו רוב הקהל טמאי מת, ומיעוט זבים וכיוצא בהם--טמאי מת עושין את הראשון.  והזבין וכיוצא בהם אינם עושין, לא את הראשון ולא את השני:  אינם עושין בראשון, שאין נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד; ואינם עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה הראשון בטומאה, אין שם פסח שני.

ו  היו שליש הקהל טהורים, ושליש זבים וכיוצא בהם, ושליש טמאי מת--אותם טמאי מת אינן עושין לא את הראשון ולא את השני:  אינם עושים ראשון, שהרי הם מועטים לגבי טהורים עם הזבים; ובשני לא יעשו, שהרי מיעוט עשו בראשון כמו שביארנו.

ז  כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים:  אין משערין בכל האוכלין--שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהם; אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ קודם שתיכנס כת הראשונה, משערין אותן.

ח  [ז] יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו--הרי זה יידחה לפסח שני, כשאר טמאי מת; וציבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כולם בטומאה.

ט  [ח] פסח שהקריבוהו בטומאה--הרי זה נאכל כטהור, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה; ואינו נאכל לכל טמא, אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת, ולכיוצא בהם, מטמאי מגע טמאות.  אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהם מגופם, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים--לא יאכלו ממנו.  ואם אכלו, פטורין:  מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין, חייבין עליו משום טומאה; והנאכל לטמאין, אין חייבין עליו משום טומאה.  אפילו אכלו טמאי מת מן האימורין שלו, פטורין.

י  במה דברים אמורים שהפסח ייאכל בטומאה, בשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם; אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם, לא ייאכל.

יא  [ט] שחטוהו בטהרה, ונטמאו רוב הציבור קודם זריקה--זורק את הדם, והפסח לא ייאכל:  גזירה שמא ייטמאו אחר זריקה בשנה אחרת, ויאכלוהו בטומאה.

יב  היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו--הואיל ואינם מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשו אותו אלא הטהורים, וייאכל אף על פי שהוא טמא:  מוטב שייאכל בטומאת בשר שהיא בלאו, ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהם בכרת, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.