משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק ו

א  איזה הוא טמא שנדחה לפסח שני--כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמישה עשר מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ובועלי נידות.  אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהם ביום ארבעה עשר--הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו, אוכל את הפסח.

ב  טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר--אף על פי שטבל והוזה עליו, והרי הוא ראוי לאכול קודשים לערב--אין שוחטין עליו, אלא נדחה לפסח שני:  שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח, ביום ההוא" (במדבר ט,ו)--מפי השמועה למדו, ששביעי שלהם היה; ועל זה שאלו אם יישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש שאין שוחטין עליהם.

ג  במה דברים אמורים, בשנטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן; אבל אם היה טמא בשאר טמאות מן המת, שאין הנזיר מגלח עליהן--שוחטין עליו בשביעי שלו, אחר שיטבול ויוזה עליו; וכשיעריב שמשו, אוכל פסחו.

ד  [ג] זב שראה שתי ראייות, וספר שבעת ימים וטבל בשביעי--שוחטין עליו, והוא אוכל לערב; ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם, הרי זה פטור מלעשות פסח שני.  וכן שומרת יום כנגד יום--טובלת ביום השמור, כמו שביארנו בביאות אסורות, ושוחטין עליה, והיא אוכלת לערב; ואם ראת דם אחר שנזרק דם הפסח, פטורה מלעשות פסח שני.  ואין שוחטין על הנידה בשביעי שלה--שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני, ואינה ראויה לאכול קודשים עד ליל תשיעי.

ה  [ד] מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר--שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהם בארבעה עשר, בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו; ואוכלין פסחיהם לערב.  ואין שוחטין עליהם, עד שימסרו קרבנותיהם לבית דין--שמא יפשעו, ולא יקריבו אותם.

ו  [ה] מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר, וראה קרי בו ביום--הרי זה טובל, ונכנס לעזרת נשים ומביא קרבנותיו.  ואף על פי שטבול יום אסור להיכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להיכנס שם מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת, וידחה איסור של דבריהם.

ז  [ו] טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר; ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלושה עשר בניסן, והוא שבת--יידחה ליום ארבעה עשר, ומזין עליו; ואין שוחטין עליו כמו שביארנו, אלא יידחה לפסח שני.

ח  והלוא איסור הזיה בשבת משום שבות, והפסח בכרת, והיאך יעמידו דבריהם, במקום כרת:  מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות, אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת; לפיכך העמידו דבריהם במקומם, אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת.

ט  [ז] ישראל ערל שמל בערב הפסח, שוחטין עליו אחר שמל.  אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר, ומל וטבל--אין שוחטין עליו, שאינו אוכל לערב, והרי הוא כפורש מן הקבר, שצריך שבעת ימים ואחר כך יטהר:  גזירה--שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר, ויטבול ויאכל לערב, ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי, ואכלתי לערב.

י  והלוא גזירה זו מדבריהם, והפסח בכרת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן, שהוא יום ארבעה עשר--מפני שאין הגר מתחייב במצוות, עד שיימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בעניין הגירות; לפיכך העמידו דבריהם במקום זה--שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא, ולא יבוא לידי חיוב כלל.

יא  [ח] מי שבא בבית הפרס, הרי זה מנפח והולך; ואם לא מצא עצם, ולא נטמא--שוחט ואוכל פסחו, ואף על פי שהלך בבית הפרס, שטומאת בית הפרס מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת, ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו שביארנו; וכן בית הפרס שנידוש, טהור לעושה פסח.

יב  [ט] האונן, ראוי לאכול הפסח לערב.  מפני שאנינות לילה מדבריהם, לא העמידו דבריהם בדבר זה במקום כרת, אלא שוחטין עליו; וטובל, ואחר כך אוכל, כדי שיפרוש מאנינותו, ולא יסיח דעתו.  במה דברים אמורים, שמת לו המת אחר חצות, שכבר נתחייב בקרבן פסח.  אבל אם מת לו המת קודם חצות--אין שוחטין עליו, אלא יידחה לשני; ואם שחטו עליו, וזרקו הדם--טובל ואוכל לערב.

יג  מת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר--הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם, ואינו תופס לילו מדבריהם; לפיכך שוחטין עליו, וטובל ואוכל לערב, אף בשאר הקודשים.  ויום שמועה ויום ליקוט עצמות, הרי הוא כיום הקבורה; לפיכך מי שליקטו לו עצמות מתו ביום ארבעה עשר, או ששמע שמת לו מת--שוחטין עליו, וטובל ואוכל בקודשים לערב.

יד  [י] מי שהיה חופר בגל לבקש על המת, אין שוחטין עליו--שמא ימצא שם מת בגל, והרי הוא טמא בשעת שחיטה; שחטו עליו, ולא נמצא שם מת--הרי זה אוכל לערב.  נמצא שם מת אחר שנזרק הדם--אם נודע לו בוודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם, כגון שהיה גל עגול--הרי זה חייב בפסח שני; ואם ספק הדבר, ושמא לא היה עומד על הטומאה בשעת זריקה, ולא נטמא אלא אחר זריקה--הרי זה פטור מפסח שני.

טו  [יא] מי שעבר בדרך, ונמצא מת מושכב לרוחבה של דרך--אם היה המת טומאת התהום, אף על פי שהוא טמא לתרומה, הרי זה טהור לפסח, ושוחט ואוכל פסחו.  ואף על פי שאפשר שנגע, הואיל והיא טומאת התהום, טהור לפסח; ואף על פי שהמת שלם, והוא מן הקצה אל הקצה--הרי זה עושה פסחו, עד שייוודע בוודאי שנטמא בו.

טז  במה דברים אמורים, בשהיה מהלך ברגליו, שהרי אפשר שלא ייגע.  אבל אם היה רוכב, או טעון משא--הרי זה טמא, אף על פי שהיא טומאת התהום:  לפי שאי אפשר שלא ייגע, ושלא יסיט, ושלא יאהיל.  וכבר ביארנו טומאת התהום, בהלכות נזירות.

יז  [יב] מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום--אינו חייב בפסח שני; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה, חייב בפסח שני.

יח  [יג] מי שנטמא במת, והוזה שלישי ושביעי, ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום, ולא ידע, ועשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום--אינו חייב בפסח שני:  שכיון שטבל בשביעי, פסקה טומאה הראשונה.  אבל אם נטמא בטומאת התהום בשישי לטומאתו, ולא ידע עד שעשה הפסח--הרי זה חייב בפסח שני:  שחזקת הטמא טמא, עד שיהיה טהור ודאי--שרגליים לדבר.