משנה תורה לרמב"ם  ספר קרבנות הלכות קרבן פסח
הלכות קרבן פסח פרק ד
א כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם, פסול. השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן, אותו הפסח ששחטתי עליכם, שלא לשמו שחטתיו--אם היה נאמן להם, סומכין על דבריו; ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח ויביא פסח שני.
ב בשר הפסח שנטמא, ונודע לו קודם זריקה--אף על פי שהאימורין טהורין, לא יזרוק את הדם: שאין הפסח בא אלא לאכילה. ואם זרק, לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם, הורצה--שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון. נטמאו מקצת האברים--שורף את הטמאים, ואוכל את הטהורים. נטמאו האימורים, והבשר קיים--זורק את הדם, והבשר נאכל לערב.
ג נטמאו הבעלים אחר שנשחט, לא יזרוק את הדם; ואם זרק, לא הורצה. לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אלא אם נטמא בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.
ד [ג] הפסח שיצא מירושלים, או שנטמא בארבעה עשר--יישרף מיד; נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם--מניחין אותו עד שתעבור צורתו, ואחר כך יישרף. זה הכלל: כל שפסולו בגופו, יישרף מיד; בדם או בבעלים--תעבור צורתו, ואחר כך יישרף.
ה לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו, או נטמאו ונדחו לפסח שני--הרי זה יישרף מיד.
ו במה דברים אמורים שיישרף אם נטמאו הבעלים, כשנטמאו כל בני חבורה; אבל אם נטמאו מקצתם, זכו טהורים בחלקם של טמאים. אף על פי שנטמאו מקצתם אחר שהתחילו לאכול, זכו הטהורים שעדיין לא התחילו; אבל אם התחילו כולם, ונטמאו מקצתם--לא זכו הטהורים בחלקם של טמאים, אלא הטהורים אוכלין חלקם, וחלק הטמאים יישרף. והוא הדין, אם מתו מקצתם.
ז נטמא שלם או רובו--שורפין אותו לפני הבירה בפני הכול, כדי לביישן כדי שייזהרו בו. ושורפין אותו מעצי המערכה, כדי שלא יחשדו אותם ויאמרו, מעצי המערכה גנבו; לפיכך אם שרפוהו בקנים ובקש, ורצו לשרוף משל עצמם--שורפין. נטמא מיעוטו, וכן הנותר--שורפין אותו בחצרותיהם מעצי עצמם, אבל לא מעצי המערכה: שלא ישאירו מהם אצלם, וימעלו בהם.
ח [ד] המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים--ירעה עד שייפול בו מום ויימכר, ויביא בדמיו פסח; ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו, יביא בדמיו שלמים. [ה] הפריש פסחו ומת--לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח, אלא לשם שלמים; ואם היה ממונה עם אביו עליו, יביאנו לשם פסח.
ט במה דברים אמורים, בשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר; אבל אם מת אביו קודם חצות--הרי זה נדחה לפסח שני מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסח זה בשני.
י [ו] מי שאבד פסחו, ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין--יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני יקרב שלמים; מצאו אחר ששחט פסחו, הרי זה יקרב שלמים. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה, הרי תמורה זו תקרב שלמים.
יא אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו, אם המיר בזה הנמצא, בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה--אין תמורתו קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים.
יב [ז] פסח שעברה שנתו, והשלמים הבאים מחמת הפסח--הרי הם כשלמים לכל דבר: טעונין סמיכה ונסכים, ותנופת חזה ושוק--מה שאין כן בפסח.
יג [ח] פסח שנתערב בשלמים, יקרבו כולם שלמים; נתערב בזבחים אחרים--ירעו עד שייפול בהם מום, ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה, ובדמי היפה שבהם שלמים, ויפסיד המותר כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
יד נתערב בבכורות--ירעו הכול עד שייפול בהם מום, וייאכלו כבכור בעל מום. ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובת, ויאמר, כל מקום שהוא הפסח, קדושתו תחול על זו; ויקריבנה שלמים.
טו [ט] הפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר, עד שלא נשתחרר, ונשתחרר, עד שלא הביא שתי שערות, והביא--הרי זה מקריבו לשם פסח: שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
טז [י] המפריש מעות לפסחו, והותירו--המותר יביא שלמים. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו--הרי המעות שייקח מהן בחלקן, חולין: אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו, וזה הפריש מעות לפסחו, ולקח ממנו המעות, ומינהו על פסחו--הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהם ואת חגיגתם ואת מעות פסחיהם וחגיגתם.
יז [יא] עצים של צליית הפסח, כפסח; וכן מצה ומרור: הואיל והם מכשירי הפסח, הרי הם כפסח. ואם לקח ממעות הפסח ממי שמינה אותם עימו, כדי למנותם עימו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהם--הרי המעות חולין.
|
