משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק ג

א  האומר לעבדו צא ושחוט עליי את הפסח--אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה, והלך ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחוט גדי, והלך ושחט עליו טלה--הרי זה יאכל ממנו:  שהרי לא פירש ואמר לו, שחוט לי ממין פלוני.

ב  הלך ושחט גדי וטלה--אינו אוכל משניהן, אלא ייצאו לבית השריפה:  שאין נמנין על שני פסחים.  ואם היה מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה--יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות.

ג  [ב] האומר לשלוחו צא ושחוט עליי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה, ושכח מה אמר לו--הרי זה שוחט גדי וטלה ואומר, אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי; שכח השולח מה אמר לו, שניהם ייצאו לבית השריפה.  ואם שכח השולח קודם שייזרק הדם, חייבין לעשות פסח שני; שכח אחר שנזרק הדם, פטורין מלעשות פסח שני.

ד  וכן הדין באומר לעבדו צא ושחוט עליי, וקבע לו, ושכח העבד מה שאמר לו רבו.  והוא, שייתן לו רועה של רבו גדי וטלה, ויאמר לו שחוט שניהם כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום:  אם עשה הרועה כן, אחר כך יהיה אפשר לעבד להתנות כמו שביארנו.

ה  [ג] בני חבורה שאמרו לאחד, לך ושחוט עלינו את הפסח, ואמר הוא להם ואתם שחטו עליי, ושחט הוא ושחטו הם--כולן אוכלין מזה שנשחט ראשון, והאחרון ייצא לבית השריפה.

ו  [ד] חבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, הלך ומצא פסח שאבד ושחטו, והם לקחו פסח אחר ושחטוהו--אם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והן אוכלין עימו, והשני יישרף; אם שלהן נשחט ראשון--הן אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו; אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת--הוא אוכל משלו, והן אינן אוכלין עימו, ושלהן ייצא לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.

ז  [ה] אמר להם זה ששלחוהו לבקש פסח שאבד ולשוחטו, אם איחרתי שחטו אתם עליי, הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו--אם שלהם נשחט ראשון--הם אוכלין משלהם, והוא אוכל עימהם, והשני יישרף; ואם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והם אוכלים משלהם; אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד--הם אוכלין משלהם, והוא אינו אוכל עימהם, ושלו ייצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.

ח  [ו] אבד להם פסח, ואבד לו פסח, ואמר להם צאו ובקשו ושחטו עליי, ואמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, ומצאו הם ושחטו--אוכלין כולן מן הראשון, והשני יישרף; ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת--שניהם יישרפו, ופטורין מלעשות פסח שני.

ט  הלך הוא לבקש, והלכו הם לבקש, ולא אמרו זה לזה כלום--אף על פי שהיה בליבם שישחוט כל אחד מהם על חברו, או שהיה שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהם שכל אחד שימצא ישחוט על חברו--הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום, אינם אחראין זה לזה.

י  [ז] שתי חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שישחטו--חבורה זו לוקחין כבש אחד מן התערובת, והשנייה לוקחין השני, ואחד מבני חבורה זו בא אצל אלו, ואחד מבני חבורה השנייה בא אצל הראשונה; וכל חבורה מהן אומרת לזה האחד שבא אצלם, אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.

יא  וכן חמש חבורות של חמישה חמישה בני אדם, או עשר חבורות של עשרה עשרה--מושכין להם אחד מכל חבורה לחבורה האחרת, וכך הם מתנים ואומרים; ואחר כך שוחטין.

יב  [ח] שניים שנתערבו פסחיהם--זה לוקח לו פסח אחד מן התערובת, וזה לוקח לו אחד, וזה ממנה עימו על פסחו אחד מן השוק, והאחר ממנה עימו אחד מן השוק, כדי שיהיו שתי חבורות; ואחר כך יבוא אחד משניהם אצל אלו, ויבוא אחד מאלו אצל האחר, ומתנה כל אחד מהן עם חברו שבא אצלו מחבורה שנייה ואומר, אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא, ידי משוכה מפסח שלי ונמניתי על שלך.  ונמצא שלא הפסידו כלום.

יג  [ט] חמישה שנתערבו עורות פסחיהם, ונמצא יבולת בעור אחד מהם--כולם ייצאו לבית השריפה; ואם נתערבו קודם זריקת דמים, חייבין בפסח שני.  נתערבו אחר זריקה, פטורין מלעשות פסח שני:  שאם הקריבו פסח שני, נמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה; ואם נמנו כולם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחוייב, וזה כמי שנשחט שלא למנוייו; ואם התנה כל אחד מהם ואמר, אם אינו פסח יהיה שלמים, דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנין בזריקה לא ייתן אותן בשפיכה לכתחילה.  לפיכך פטורין מפסח שני.