משנה תורה לרמב"ם ספר קרבנות הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח פרק א

א  מצות עשה לשחוט הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן, אחר חצות; ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העיזים בלבד, זכר בן שנה.  ואחד האיש ואחד האישה, חייבין במצוה זו.  [ב] ומי שביטל מצוה זו בזדון, ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא, ולא בדרך רחוקה--הרי זה חייב כרת; ואם ביטלה בשגגה, פטור.

ב  [ג] אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה, כשאר הקודשים; אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור.  ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד--לוקה, כאילו הקריבו בשוק:  שנאמר "לא תוכל, לזבוח את הפסח, באחד שעריך" (דברים טז,ה)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפילו בשעת היתר הבמות.

ג  [ד] שחיטת הפסח, אחר חצות; ואם שחטו קודם חצות, פסול.  ואין שוחטין אותו אלא מאחר תמיד של בין הערביים--אחר שמקטירין קטורת של בין הערביים, ואחר שמטיבין את הנרות, מתחילין לשחוט את הפסחים, עד סוף היום.  ואם שחטו אחר חצות, קודם תמיד של בין הערביים--כשר:  ויהיה אחד ממרס בדם הפסח, עד שייזרק דם התמיד, ואחר כך יזרוק דם הפסח, אחריו; ואם נזרק דם הפסח קודם דם התמיד, כשר.

ד  [ה] השוחט את הפסח בזמנו, והיה לו כזית חמץ ברשותו--לוקה:  שנאמר "לא תזבח על חמץ, דם זבחי" (שמות כג,יח)--שלא יזבח הפסח, והחמץ קיים.  אחד השוחט, ואחד הזורק את הדם, ואחד המקטיר את האימורין--אם היה ברשות אחד מהן, או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה, כזית חמץ בשעת הקרבתו--הרי זה לוקה, והפסח כשר.

ה  [ו] דם הפסח, טעון שפיכה כנגד היסוד.  ואחר ששופכין דמו, מפשיטין אותו; וקורעין את בטנו, ומוציאין את אימוריו, ומקטירין אותן חלבין, כל זבח וזבח לבדו.  ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו, ויוצא לביתו לירושלים; וצולהו, ואוכלו לערב.

ו  [ז] המניח אימורין, ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג,יח).  ואף על פי שעבר, אינו לוקה--לפי שאין בו מעשה.

ז  [ח] מקטירין חלבי פסחים כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר.  במה דברים אמורים, כשחל ארבעה עשר להיות בשבת--שהרי חלבי שבת, קרבין ביום טוב; אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחול, אין מקטירין חלבי חול ביום טוב.

ח  [ט] הפסח נשחט בשלוש כיתות, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל עדת ישראל" (שמות יב,ו)--קהל, ועדה, וישראל.  ואין פוחתין משלושים בני אדם בכל כת וכת.  [י] היו הכול חמישים--נכנסין בתחילה שלושים, ושוחטין; ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה; וחוזרין ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה.  [יא] היו פחות מחמישים--אין שוחטין את הפסח, לכתחילה.  ואם שחטו כולן בבת אחת, כשר.

ט  כיצד נשחט:  נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחוט את פסחיהם.  וכל זמן שהם שוחטין ומקריבין, קוראין הלויים את ההלל.  אם גמרו את ההלל, ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב--שונין; ואם שנו, ולא שלמו להקריב--משלשין.  ומעולם לא שילשו.

י  [יב] על כל קריאה וקריאה, תוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות--תקיעה ותרועה ותקיעה:  הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך, תוקעין בשעת שחיטה.

יא  [יג] הכוהנים עומדים שורות שורות, ובידיהם מזרקי כסף ומזרקי זהב, שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב; ולא היו מעורבין, כדי שיהיה להם נואי.  ולא היו למזרקין שוליים, כדי שלא יניחום ויקרש הדם.

יב  [יד] שחט השוחט, וקיבל הכוהן--נותנו לחברו, וחברו לחברו, כדי שיתעסקו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל כוהן הקרוב למזבח; שופכו שפיכה אחת, כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא, ואחר כך מחזיר את הריקן.

יג  ותולין ומפשיטין את כולו, וקורעו, וממחה את קרביו, עד שמסיר מהן הצואה והפרש; ומוציא את האימורין, ונותנן בכלי, ומולחן, ומקטירן הכוהן על גבי המזבח.

יד  וכיצד תולין ומפשיטין:  מסמרות של ברזל היו קבועין בכתלים ובעמודים, שבהם תולין ומפשיטין; וכל מי שלא מצא מקום לתלות, מקלין דקין חלקין היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט.

טו  שלמו מלהקריב, פותחין דלתות העזרה, ויוצאת כת הראשונה, ונכנסה שנייה; יצאת שנייה, ונכנסה שלישית.  כמעשה ראשונה, כך מעשה שנייה ושלישית.  שלמה כת שלישית ויצאת, רוחצין את העזרה.

טז  חל ארבעה עשר להיות בשבת--כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת; ורוחצין את העזרה בשבת--שאין איסור שבות במקדש, אפילו בדבר שאינו צורך עבודה:  איסור שבות, במקדש היתר הוא.

יז  אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו, בשבת:  אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בהר הבית; והשנייה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בחיל; והשלישית עומדין במקומן, בעזרה.  ושוהין הכול עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו.

יח  שחיטת הפסח, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו--דוחין את השבת:  שאי אפשר לעשותן קודם השבת--שהרי קבוע לו זמן, שנאמר "במועדו" (במדבר ט,ב; במדבר ט,ג).  אבל הרכבתו, והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבולתו בכלי--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן קודם השבת.  ואם יכול לחתוך יבולתו בידו בשבת, חותך; ואם הייתה יבשה, חותכה אפילו בכלי--שאין שבות במקדש כלל.  וכן צלייתו, והדחת קרביו--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

יט  שכח ולא הביא סכין, לא יביאנה בשבת; אלא נותנה בין קרני הכבש, או בצמרו, ומכישו עד שמביאו לעזרה, ומקדישו שם.  ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ומפני המצוה, מותר.

כ  במה דברים אמורים, בשלא הקדיש פסחו עדיין, ולא אמר, זה פסח; אבל אם הקדישו--לא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקודשים.  ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת--הואיל וקבוע לו זמן, מותר להקדישו בשבת; וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב, ואינו חושש.

כא  [כ] השוחט את הפסח, ונמצא בעל מום, או טריפה--הרי זה שוחט אחר, בין בחול בין בשבת:  אפילו מאה זה אחר זה, שוחט והולך, עד שיכשר אחד, או עד שתחשך ויידחה לשני--שהרי אנוס הוא.