משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעילה

הלכות מעילה פרק ז

א  מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש, ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין--אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל; ואם לא עשה שליחותו, אלא עשה השליח מדעת עצמו--השליח הוא שמעל.

ב  כיצד:  בעל הבית שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין, הלך ונתן להן כיכר, או שאמר לו תן להן כיכר, ונתן להן בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, והביא לו מן המגדל, או שאמר לו הבא מן המגדל, והביא מן החלון--השליח מעל; וכן כל כיוצא בזה.

ג  הלך השליח והביא מן החלון, כמו שאמר לו--אף על פי שאמר השולח, לא היה בליבי שיביא אלא מן המגדל--בעל הבית מעל:  שהרי עשה שליחות מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים.  ואפילו היה השליח חירש או שוטה או קטן, שאין להן שליחות--אם עשו כמאמרו, בעל הבית מעל; ואם לא עשו שליחותו, בעל הבית פטור.

ד  אמר לשלוחו תן לאורחיי חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טלו שתיים שתיים--בעל הבית מעל, שהרי נעשה דברו; והשליח פטור--מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית, ולא עקר את השליחות.  אבל אם אמר להם השליח, טלו שתיים שתיים מדעתי--שניהן מעלו.  נטלו האורחין שלוש שלוש--אף האורחין מעלו, מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חברו והוסיף מדעתו:  נמצא חברו חייב--לפי שנעשו דבריו, ולא נעקרה השליחות; והוא חייב, על זה שהוסיף מדעתו.

ה  [ב] במה דברים אמורים, בשהיו החתיכות מקודשי בדק הבית.  אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו, לא מעל אלא האוכל בלבד:  שהרי הוא חייב באיסור אחר, יתר על המעילה; ובכל התורה כולה--אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר.

ו  [ג] הנותן פרוטת הקדש לשלוחו ואמר לו, הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות, הלך והביא בכולה נרות, או בכולה פתילות, או שאמר לו, הבא לי בכולה נרות, או בכולה פתילות, הלך והביא בחצייה נרות ובחצייה פתילות--שניהן פטורין:  בעל הבית לא מעל, שהרי לא נעשת שליחותו בפרוטה; והשליח לא מעל, שהרי לא עקר שליחותו בפרוטה.

ז  אבל אם אמר לו, הבא לי בחצייה נרות ממקום פלוני, ובחצייה פתילות ממקום פלוני, והלך והביא נרות ממקום פתילות, ופתילות ממקום נרות--השליח מעל.

ח  [ד] נתן לו שתי פרוטות ואמר לו, הבא לי אתרוג, והלך והביא לו בפרוטה אתרוג ובפרוטה רימון--השליח מעל, ובעל הבית פטור:  שהרי שלחו לקנות לו אתרוג ששווה שתי פרוטות; לפיכך אם היה האתרוג שהביא לו בפרוטה, שווה שתי פרוטות--שניהן מעלו.

ט  [ה] השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ, ונזכר בעל הבית שהיא הקדש, קודם שתגיע ליד החנווני--השליח מעל, שהוא שוגג; ובעל הבית כבר נזכר, ואין המזיד חייב בקרבן מעילה, כמו שביארנו.  נזכר אף השליח, וידע שהיא הקדש, קודם שתגיע לחנווני--שניהן פטורין מקרבן מעילה; והחנווני חייב, כשיוציא אותה פרוטה שנתערבה במעותיו--שהרי הוא שוגג.

י  הודיעו לחנווני שפרוטה שנתנו לו הקדש--שלושתן פטורין, ונתפס המקח להקדש.  [ו] וכיצד ייעשה כדי להציל החנווני מן החטא, עד שיהיה מותר להשתמש בכל המעות:  נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר, פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה; ותיעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש, ויותר החנווני להשתמש בכל המעות.

יא  וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש--מחלל אותה, ואחר כך ישתמש בכיס; ואם הוציא, ולא חילל--לא מעל, עד שיוציא את כל הכיס.

יב  [ז] אמר כיס מכיסיי הקדש, ושור משווריי הקדש--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  כיצד עושה:  מביא את הגדול שבהם ואומר, אם הקדש הוא, הרי הוא הקדש, ואם לאו, ההקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה; וייהנה בקטן.

יג  [ח] המועל בפחות משווה פרוטה, בין בזדון בין בשגגה--משלם את הקרן; ואינו חייב חומש, ולא קרבן.  וייראה לי שאינו לוקה על פחות משווה פרוטה, אם היה מזיד.

יד  [ט] המפקיד מעות אצל בעל הבית, ונשתמש בהן והוציאן--בעל הבית מעל:  שהרי אין לו רשות להשתמש בהן, ובעל הפיקדון לא הרשהו.  [י] הפקידן אצל שולחני או חנווני, ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה--הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן--אם הוציאן, שניהן פטורין:  בעל הפיקדון פטור, שהרי לא אמר לו השתמש בהן; והחנווני פטור--מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין, וכאילו השתמש ברשות.

טו  [יא] האישה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה, או שהקדיש מורישה ומת ונפלו לה הקדשות בירושה--לכשיוציא הבעל המעות בחפציו, ימעול.