משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעילה

הלכות מעילה פרק ה

א  אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק, כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח, כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית, כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה, כגון המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע, אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר--מועלין בכולן משעה שהוקדשו, עד שייפדו דברים הראויין להיפדות.

ב  כל קודשי בדק הבית, עם דברים שמועלין בהן מקודשי מזבח--מצטרפין זה עם זה למעילה; ואם נהנה בשווה פרוטה מכולן, מעל.  [ג] אכל והאכיל את חברו, או נהנה ומהנה חברו--אכילתו והנית חברו, או אכילת חברו והניתו--כולן מצטרפין למעילה; ואם נעשה מן הכול הניה בפרוטה, מעל.

ג  [ד] המעילה מצטרפת לזמן מרובה.  כיצד:  נהנה היום מן ההקדש, ונהנה לאחר כמה שנים בהעלם אחד--הרי אלו מצטרפין לפרוטה, ומעל.

ד  [ה] אין מעילה, אלא בתלוש מן הקרקע; אבל הנהנה בקרקע עצמה, או במחובר לה--לא מעל, אפילו פגם.  כיצד:  החורש שדה הקדש, או הזורע בה--פטור; נטל מאבקה, ונהנה בו, ופגמה--מעל.  הדש בשדה הקדש, מעל--שהאבק שלה מועיל לשדה, והרי נהנה באבק, ופגם השדה.  וכן אם חרש שדה הקדש, כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה, ונטל העשב--מעל.

ה  הדר במערת הקדש, או בצל אילן, או שובך של הקדש--אף על פי שנהנה, לא מעל; וכן המקדיש בית בנוי--הדר בו, לא מעל.  אבל המקדיש עצים ואבנים, ובנה בהן בית--הדר שם, מעל כמו שיתבאר.

ו  גידולי הקדש, מועלין בהן.  כיצד:  הקדיש שדה, והוציאה עשבים, אילן, ועשה פירות--מועלין בהן; אבל המקדיש את הבור ריקן, ואחר כך נתמלא מים, הקדיש אשפה, ואחר כך נתמלאת זבל, שובך, ונתמלא יונים--הואיל ואינן גידולי הקדש, אין מועלין בהן.  וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש--לא נהנין, ולא מועלין; ומה ייעשה בהן, יימכרו וייפלו דמיהן ללשכה.

ז  מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש--אסור ליהנות במים שיוצאין ממנו, בתוך השדה; והנהנה, לא מעל.  יצאו המים חוץ לשדה, מותר ליהנות בהן.  ערבה הגדלה בשדה הקדש--לא נהנין, ולא מועלין.

ח  אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש, ושורשיו יוצאין בתוך השדה--אם בינו לבין השדה עד שש עשרה אמה--הרי אותן השורשין שבתוך השדה אסורין, והנהנה בהן לא מעל; היה האילן רחוק יתר על שש עשרה אמה, הנהנה בהן מעל.

ט  אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט, ושורשיו יוצאין בתוך השדה--אם היה בתוך שש עשרה אמה, מועלין בהן; היה רחוק יתר על שש עשרה אמה--אותן השורשין שבתוך שדה הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.

י  [ז] קן שבראש האילן של הקדש, שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן--כל הקן עם הביצים שבו עם האפרוחים הצריכין לאימן, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל.  [ח] המקדיש את היער--מועלין בכולו, בין באילנות, בין בכל קן שבראש האילנות, או שביניהן.

יא  [ט] גזברים ששיפו עצי הקדש, וקצצו אותן--מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו בעת שקצצו; אבל אין מועלין לא בשיפוי, ולא בנסורת, ולא בנבייה של עצים, והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבולת שלא יצלח למלאכה.

יב  [י] המקדיש עבדו--אין מועלין בו, ולא בשיערו, אף על פי שהוא עומד להיגזז:  מפני שהוא מחובר לו; וכל זמן שהוא מחובר, הולך ומשביח.

יג  [יא] הזורע פירות הקדש, פודה אותן בשעת זרען; ואף על פי שלא פדה--הרי הגידולין חולין, ואין מועלין בהן, ואין משלמין מהן קרן וחומש, וחייבין בחלה.

יד  [יב] שמרים של הקדש שנתן עליהם מים--ראשון ושני ושלישי, אסור ליהנות בו; והנהנה, לא מעל.  רביעי, מותר.  במה דברים אמורים, בקודשי בדק הבית; אבל קודשי מזבח, אף מרביעי ואילך לעולם אסור.

טו  [יג] המקדיש תרנגולת למזבח--מועלין בה, ובביצתה; הקדיש חמור למזבח--מועלין בה, ובחלבה.  הקדיש תורים לבדק הבית--מועלין בהן ובביציהן, כמו שביארנו.

טז  [יד] כותנות כהונה שבלו--מועלין בהן, כשאר קודשים; והחדשים--הואיל וניתנו ליהנות בהן, אין מועלין בהן.

יז  [טו] קודשי גויים--אם לבדק הבית הקדישו, מועלין בהן.  ואם קודשי מזבח הן--אין בהן מעילה מן התורה, שנאמר בקרבנות "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א,ב); אבל אסור ליהנות בהן, מדברי סופרים.

יח  [טז] קול ומראה וריח של הקדש--לא נהנין, ולא מועלין.  במה דברים אמורים, בשהריח הקטורת אחר שעלת התימורת; אבל אם הריח בקטורת כשתעלה תימורתה, מעל.