משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעילה

הלכות מעילה פרק ב

א  קודשים קלים--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן:  שהרי הן לאישים, ואין מועלין בדבר הנאכל כמו שביארנו.  אפילו העלה האימורין שלהן למזבח, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.

ב  הוציא אימוריהן לחוץ, קודם זריקה--אין מועלין בהן, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--אף על פי שעדיין הן בחוץ ולא החזירן, מועלין בהן:  שהזריקה מועלת ליוצא, בין להקל בין להחמיר.

ג  [ב] כל קודשי קודשים--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין בהן בדבר שכולו לאישים, עד שיישרף וייצא לבית הדשן; ואין מועלין בדבר הנאכל, כמו שביארנו.

ד  [ג] כיצד:  העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה, והקומץ, והלבונה, ומנחת כוהנים, והחביתין, ומנחת נסכים--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שייצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן.

ה  [ד] וכן פרים הנשרפין, ושעירים הנשרפין--מועלין בהן משעת הקדשן, עד שיישרפו ותיגמר שריפתן בבית הדשן וייתוך הבשר; אבל קודם שייתוך--מועלין בו, והוא בבית הדשן.  [ה] וכן פרה אדומה--מועלין בה משהוקדשה, עד שתיעשה אפר:  אף על פי שהיא כקודשי בדק הבית, הרי נאמר בה "חטאת היא" (במדבר יט,ט).  ותנאי בית דין הוא, שלא ימעול אדם באפר הפרה.

ו  חטאת בהמה, ואשם, וזבחי שלמי ציבור--מועלין בכולן משהוקדשו, עד שייזרק הדם.  נזרק הדם--מועלין באימוריהן, עד שייצאו לבית הדשן; ואין מועלין בבשר.  וכן חטאת העוף--מועלין בה משהוקדשה, עד שיזה דמה.  הוזה דמה--אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה; והנהנה בהן אחר הזיה, לא מעל.

ז  המנחות--מועלין בהן משהוקדשו, אף על פי שעדיין לא נתקדשו בכלי שרת, עד שיקטיר הקומץ; קרב הקומץ, הותרו השיירים באכילה.  ואם נפסלו השיירים או חסרו, ואחר כך הקטיר הקומץ--הואיל והקטרה זו אינה מתרת השיירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה או לא יצאו.

ח  לחם הפנים--מועלין בו משהוקדש, אף על פי שעדיין לא נאפה, עד שיקטיר הבזיכין; הקטיר הבזיכין, הותר באכילה.  וכן שתי הלחם--מועלין בהן משהוקדשו, קודם שייאפו, עד שייזרק דם הכבשים; נזרק דם הכבשים, הותרו באכילה.

ט  הנסכים, מועלין בהן משהוקדשו; ירדו לשיתין, אין מועלין בהן.  מים שמנסכים בחג הסוכות--כל זמן שהן בכד של זהב, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל.  נתנו אותן בצלוחית--מועלין בכולן, שהרי הן מכלל הנסכים.

י  לוג שמן של מצורע--מועלין בו משהוקדש בכלי, עד שייזרק דם האשם; נזרק דם האשם--לא נהנין ולא מועלין, עד שייתנו ממנו מתנותיו; נתנו ממנו המתנות--הותרו השיירים באכילה, כבשר חטאת ואשם.

יא  כל דמי שחיטת הקודשים--אין מועלין בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה, עד שייצא לנחל קדרון; יצא לנחל קדרון, מועלין בו--מפני שהיה נמכר לגינות, ודמיו הקדש.  אבל המקיז דם לבהמת קודשים--הרי הוא אסור בהניה, ומועלין בו:  הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם, הרי הוא כגופה.

יב  העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--שפירשו מקודשי קודשים לפני זריקת דמים, מועלין בהן; פירשו לאחר זריקת דמים, אין מועלין בהן.  עצמות העולה--שפירשו לפני זריקה, אין מועלין בהן לאחר זריקה:  שהזריקה מתרת אותן.  ואם פירשו אחר זריקה, מועלין בהן לעולם.

יג  עצמות העולה שפקעו מעל המזבח--קודם חצות הלילה, מועלין בהן; לאחר חצות, אין מועלין בהן אף על פי שפקעו קודם חצות--כיון שהגיע חצות הלילה, נעשו כל האברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר.  [יג] גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות--לא נהנין, ולא מועלין; אבל גחלת של קודשי בדק הבית, מועלין בה.  והשלהבת--לא נהנין, ולא מועלין.

יד  דשן המזבח החיצון, בין קודם הרמת הדשן בין אחר הרמה--מועלין בו.  [טו] דישון המזבח הפנימי, ודישון המנורה--לא נהנין, ולא מועלין.

טו  [טז] כל בהמת קודשי קודשים שהיא בעלת מום--בין שקדם מום קבוע להקדשה, בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפילו הייתה מחוסר זמן--מועלין בהן משהוקדשו, עד שייפדו.  אבל תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, והן קודשי מזבח--אף על פי שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל:  הואיל ואינן ראויין לפדיון, הרי הן כחטאות המתות; לפיכך אין מועלין בהן.