משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות מעילה

הלכות מעילה פרק א

א  אסור להדיוט ליהנות מקודשי ה'--בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית; וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי ה', מעל.

ב  דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות--כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים--אין בהן מעילה:  אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן--הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל; ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה--הואיל והייתה להן שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה.

ג  המועל בזדון--לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו.  ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ונדריך" (ראה דברים יב,יז)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולה לה'; והוא הדין, לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו--בין מקודשי מזבח, בין מקודשי בדק הבית--אם נהנה מהן בשווה פרוטה, לוקה.

ד  מעל בשגגה--משלם מה שנהנה, ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו; וזה הוא הנקרא אשם מעילות, שנאמר "וחטאה בשגגה, מקודשי ה':  והביא את אשמו . . . ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו . . ." (ויקרא ה,טו-טז).  ושילום הקרן בתוספת חומש, עם הבאת הקרבן--מצות עשה.

ה  [ד] תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין הכפרה; ואין החומש מעכב:  שנאמר "באיל האשם" (ויקרא ה,טז)--איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב.  [ה] הביא מעילתו, עד שלא הביא אשמו--לא יצא.  נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקרבן והחומש.  והרי הוא כתחילת ההקדש; ואם נהנה בו, מוסיף חומש על החומש.  וכבר ביארנו כמה פעמים שהחומש--אחד מארבעה מן הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה.

ו  יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים; והנהנה בהן, משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם.

ז  כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים--אסורין בגיזה ועבודה:  שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט); והוא הדין, לשאר קודשים.  והגוזז את השור, או העובד בצאן--לוקה מן התורה; ותולש, אינו כגוזז.  וייראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול--לא יהיה זה חמור משבת.

ח  ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה--הרי הן אסורין בגיזה ועבודה; והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה.

ט  בהמת הקדש שנפל בה מום, ונפדת כמו שביארנו--אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתישחט; נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה.  במה דברים אמורים, בשקדם הקדשן את מומן, או קדם מום עובר להקדשן; אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם.

י  נפדת--הרי זו כחולין לכל דבר, ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד:  חוץ מן הבכור והמעשר--שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילתן, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, לעולם.  ואסור להרביע בבכור, ובפסולי המוקדשין.

יא  [י] מותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה; ואותו השיער שתלש או שנשר מן הבהמה, או מן הבכור והמעשר--הרי זה אסור בהניה, אפילו לאחר שיישחטו מפני מומן:  גזירה--שמא ישהה אותן, הואיל ואינן באין לכפרה.

יב  אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם, מותר בהניה לאחר שחיטתן מפני מומן--הואיל ולכפרה הן באין, אינו משהה אותן.  ואם נתלש מן העולה, הרי זה ספק.  וכל שייתלש מכל הקודשים אחר שנפל בהן מום--הרי הוא מותר בהניה, שהרי לא תלש בידו:  חוץ מן הבכור--שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום, אסור בהניה.

יג  [יא] השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין--ובלבד, שלא יזיזנו ממקומו.

יד  [יב] קודשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים; אבל מן התורה, אינן אסורין.  לפיכך הגוזז אותן, או העובד בהן--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.

טו  [יג] המקדיש עובר למזבח--אימו אסורה בעבודה, מדברי סופרים:  מפני שעבודתה מכחשת את העובר, גזרו בה.  והרי היא מותרת בגיזה, שאין בזה הפסד לוולד.

טז  הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית בין למזבח--הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה; לפיכך אין לוקין עליה.