משנה תורה לרמב"ם -> ספר עבודה -> הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק טו

א  כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור--כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:  חוץ מן החטאת והפסח--שאם נעשו במחשבת שינוי השם, פסולין.  ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה, או בשעת קבלה, או בשעת הולכה, או בזריקה, כמו שביארנו.

ב  כיצד לא עלו לבעלים לשם חובה:  כגון ששחט עולה לשם שלמים, לא עלת לבעלים--לא משום עולה שהם חייבין בה ולא משום שלמים, אלא חייבין להביא זבח אחר.  וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון--לא עלת לא לראובן, ולא לשמעון.

ג  במה דברים אמורים, בשעקר שם הזבח בזדון; אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים--עלת לבעלים לשם חובה.  וכן החטאת והפסח שעשה אותן במחשבת שינוי השם בטעות, כשרים--שעקירה בטעות, אינה עקירה.

ד  וכן עולת העוף שמלקה או שמיצה דמה במחשבת שינוי השם--כשרה, ולא עלת לבעלים; וחטאת העוף, פסולה.  [ב] וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם--כשרות, ולא עלו לבעלים:  חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות--שאם חישב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם, פסולות.

ה  שינוי השם במנחה כיצד--כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת, או מחבת לשם מרחשת, וכן כל כיוצא בזה.

ו  [ג] אסור לחשב בקודשים מחשבה שאינה נכונה, כמו שיתבאר; לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין בזדון, בין בשגגה--חייב להשלים שאר עבודות לשמן:  אפילו שחט וקיבל והוליך במחשבת שינוי השם, חייב לזרוק במחשבה נכונה.

ז  ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים, ודין מנחת חוטא ומנחת הקנאות מכל המנחות--מפני שעיין עליהם הכתוב:  הרי הוא אומר בחטאת "ושחט אותה, לחטאת" (ויקרא ד,לג), שתהיה שחיטה לשם חטאת; וכן שאר עבודותיה לשמה.  ונאמר "על חטאתו" (ויקרא ד,כח; ויקרא ד,לה), שתיעשה לשם אותו החטא.  ונאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לה), שתהיה לשם בעליה.

ח  ונאמר בפסח "ועשית פסח, לה'" (דברים טז,א), שתהיה כל עשייתו לשם פסח, ונאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז), שתהיה זביחתו לשם פסח; הא אם שינה שמו, או שם בעליו--פסול.  ובמנחת חוטא הוא אומר "כי חטאת, היא" (ויקרא ה,יא), ובמנחת סוטה נאמר "כי מנחת קנאות היא" (ראה במדבר ה,טו; במדבר ה,יח)--שיהיו כל מעשיהן לשמן.

ט  [ד] חטאת ששחטה לשם זבח אחר--כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם, או לשם שלמים--פסולה, כמו שביארנו; אבל אם שחטה לשם חולין--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים:  [ה] מפי השמועה למדו שהקודשים מחללין קודשים, ואין החולין מחללין קודשים.

י  [ו] שחטה לשם חטא אחר--כגון שבאה על אכילת חלב, ושחטה על אכילת דם--פסולה.  [ז] שחטה לשם אדם אחר שהוא מחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינה קבועה--הרי זו פסולה.  [ח] אבל אם שחטה לשם אחר שהוא מחוייב עולה--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים:  שנאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לא; ויקרא ד,לה)--עליו, ולא על חברו שהוא מחוייב חטאת כמותו.  [ט] שחטה לשם מת--כשרה, ולא עלת לבעלים:  שאין כפרה למתים.

יא  שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל--לא חטאת, ולא עולה, ולא שאר קרבנות--הרי זו פסולה:  שמא מחוייב הוא, ואינו יודע.

יב  [י] שחטה לשמה, וחישב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה--הרי זו פסולה:  לפי שמחשבין מעבודה לעבודה; וזאת המחשבה שחישב בשעת שחיטה, כאילו חישבה בשעת זריקה--ולפיכך פסולה.

יג  [יא] הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם--בין ששינה שמו לשם זבח אחר, בין ששינהו לשם חולין--פסול, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז).  במה דברים אמורים, ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן--אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם, פסול.  אבל אם שחטו בלא זמנו--במחשבת שלא לשמו, כשר; שלא לשם בעליו--נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו, ופסול.

יד  [יב] פסח ששחטו לשמו בארבעה עשר קודם חצות--פסול, לפי שאינו זמנו.  עברה שנתו, ושחטו בזמנו לשם פסח, וכן השוחט שאר זבחים לשם פסח, אפילו שחטן אחר חצות--הרי אלו כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה.

טו  [יג] תודה ששחטה לשם שלמים, עלת לבעלים; ושלמים ששחטן לשם תודה, לא עלו לבעלים:  לפי שהתודה נקראת שלמים, ושלמים לא נקראו תודה.

טז  [יד] עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא עלת לבעלים:  שהרי שחטה שלא לשם בעליה; ואף על פי שזה ששחטה לשמו אינו מחוייב כלום בעניינו, אי אפשר שלא יהיה חייב כפרה לשמיים--שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה.

יז  [טו] עולה הבאה לאחר מיתה, שעשיה שלא לשם בעליה--עלת לבעלים לשם חובה, שאין בעלים לאחר מיתה.

יח  [טז] שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, לא עלו לציבור לשם חובה; ואם דימה שהן אילים, ושחטן לשם אילים--עלו להן, מפני שהיא עקירה בטעות.

יט  [יז] אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בוהנות--טעון נסכים:  שאם יקרב בלא נסכים, נמצא כמקריב נדבה; ואין האשם בא נדבה.

כ  [יח] כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו--לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים, אלא עישרון אחד כשאר הנדבות:  שהרי לא עלה לשם חובתו.  וכן תמיד ששחטו שלא לשמו, לא יעלה עימו שני גזרי עצים כשאר התמידים--שהרי לא עלה לחובת התמיד, אלא הרי הוא ככל הנדבות.

כא  [יט] שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן--הדם ייזרק והבשר ייאכל, אף על פי שלא עלו לציבור לשם חובה.  ואם הייתה שבת, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה להקטיר אימורין לערב.

כב  [כ] וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין ליום ולילה; ואין טעונין לחם.  וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך