משנה תורה לרמב"ם -> ספר עבודה -> הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק א

א  כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קודשים לכתחילה, ואפילו קודשי קודשים:  חוץ מן הטמא, שאינו שוחט לכתחילה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה, ופשט ידו ושחט בעזרה--גזירה, שמא ייגע בבשר; [ב] ואם עבר ושחט, הזבח כשר.

ב  וכן פר כוהן גדול של יום הכיפורים--אף על פי שנאמר בו "ושחט אהרון" (ראה ויקרא טז,יא)--אם שחטו זר, כשר; אף פרה אדומה ששחטה זר--כשרה, שאין לך שחיטה שפסולה בזר.

ג  השוחט את הקודשים, ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק--הרי אלו פסולין:  עד שיתכוון לשחיטה.  [ד] ולא ישחוט שני ראשים כאחד, בקודשים; ואם שחט, הרי אלו כשרים.  [ה] אבל שניים שוחטין בהמה אחת בקודשים, כחולין.

ד  [ו] הקטן אינו שוחט קודשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו--שהקודשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; אפילו הייתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אינה מחשבה להקל אלא להחמיר.  כיצד:  הייתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן והביאה לצפון, ושחטה--שהרי ממעשיו ניכר, שמחשבתו לשחיטת קודשים--הרי זו פסולה.

ה  [ז] קודשי קודשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמם בדרום--פסולין.  [ח] היה עומד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט--שחיטתו כשרה; [ט] היה עומד בדרום, והושיט ידו וקיבל הדם בצפון--קבלתו פסולה.  [י] הכניס ראשו ורובו לצפון, הרי הוא כעומד בצפון.

ו  [יא] שחטה בצפון, ופירכסה ויצאת לדרום, אפילו הוציאה לדרום--כשרה; פירכסה ויצאת לדרום, וחזרה לצפון, ואחר כך קיבל דמה בצפון--כשרה.

ז  וכן קודשים קלים שהיו בפנים, ועמד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים ושחט--שחיטתו כשרה.  [יב] הכניס ידו וקיבל--קבלתו פסולה, אפילו הכניס ראשו ורובו.  ואפילו היה העובד כולו בפנים, וציציתו בחוץ--עבודתו פסולה:  שנאמר "בבואם אל אוהל מועד" (שמות כח,מג), עד שיבואו כולן.

ח  [יג] פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ, אחר קבלת דמה--כשרה:  שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקודשים קלים--הזבח כשר, כמו שיתבאר.

ט  [יד] הייתה הבהמה כולה בפנים, ורגלה בחוץ, ושחט--הזבח פסול:  שנאמר "והביאום לה'" (ויקרא יז,ה), עד שתהיה כולה בפנים.  [טו] שחטה, והיא כולה בפנים, ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ--חותך הבשר עד שמגיע לעצם, ואחר כך מקבל הדם; ואם קיבל, ואחר כך חתך--פסול, מפני שמנונית הבשר שבחוץ.  ובקודשים קלים--אינו צריך לחתוך, אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל:  שבשר קודשים קלים שיצא קודם זריקה, כשר.

י  [טז] תלה הבהמה, ושחטה באוויר העזרה--פסולה:  שנאמר "על ירך המזבח" (ויקרא א,יא), עד שישחוט בארץ.  [יז] הייתה הבהמה בארץ, ונתלה ושחט והוא תלוי באוויר--בקודשי קודשים, פסול; ובקודשים קלים, כשר.  [יח] שחט מיעוט סימנים בחוץ, וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום, וגמרן בצפון--פסולין:  שהשחיטה, ישנה מתחילה ועד סוף.

יא  [יט] נתלה, וקיבל הדם מצוואר בהמה המונחת בקרקע--פסול, שאין דרך שירות בכך.  [כ] היה עומד בעזרה, ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באוויר, או שהגביה הבהמה, וקיבל הדם באוויר--כשר, שאוויר המקום כמקום.

יב  [כא] נתן מזרק לתוך מזרק, וקיבל--כשר:  מין במינו, אינו חוצץ.  הניח סיב בתוך המזרק, וקיבל--כשר:  מפני שהסיב חלול, והרי הדם יורד לתוך המזרק; ואין כאן חציצה.  אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב--פסולה.

יג  [כב] קבלת הדם, והולכתו למזבח, וזריקתו, וכן הולכת אברים לכבש--כל אחת מאלו, אינה כשרה אלא בכוהן הכשר לעבודה, כמו שביארנו בקמיצת המנחה, ובמליקת העוף.  [כג] והולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך כוהן שקיבל את הדם, ועמד במקומו וזרקו למזבח--נפסל הזבח.

יד  [כד] קיבל בימינו, ונתן לשמאלו--יחזיר לימינו.  קיבל בכלי חול, נפסל הזבח; קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול--יחזיר לכלי קודש.  [כה] נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו--כשר; אבל אם נשפך מצוואר בהמה על הרצפה, ואספו ונתנו לכלי השרת--נפסל הזבח.

טו  [כו] נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו, וקיבל מקצתו מצוואר בהמה--הרי זה כשר:  ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל, דם הנפש--לא דם התמצית, ולא דם העור.

טז  [כז] כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו במזבח כהלכתו--נפסל הזבח; קיבל הכשר, ונתן לפסול, ולא הלך בו הפסול, אלא עמד במקומו--יחזיר לכשר.

יז  אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה, והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכוהן תחילה, והחזירו ונתנו לפסול והוליכו--הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף--נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

יח  [כח] קיבל הפסול--אם נשאר דם הנפש, חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה, עושין הדם הנשאר שיירים:  חוץ מן הטמא--הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיירים.  כיצד:  קיבל הטמא--אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש, וזרקו--נפסל הזבח:  שזה שקיבל הכשר באחרונה--שיירים הוא, ואינו כלום.

יט  [כט] בהמה שחסר מאבריה כל שהוא, אחר שחיטה קודם קבלת הדם--נפסלה:  אפילו צרם באוזנה קודם קבלה, הרי זה לא יקבל--שנאמר "ולקח מדם הפר" (ויקרא טז,יד; ויקרא טז,יח), שיהיה שלם כולו בשעת קבלה.  ואם קיבל מן החסרה, וזרק--הרי זה פסול.

כ  [ל] אבל אם חסרה, אחר קבלה קודם זריקה--אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם, או נשרף--אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין, זורק את הדם; ואם לאו, אינו זורק:  ובעולה, אפילו כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן האימורין--מפני שכולה לאישים.  [לא] נשאר פחות מכזית, לא יזרוק; ואם זרק, לא הורצה.

כא  נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה--לא יזרוק הדם; ואם זרק, הורצה.  [לב] בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה, קודם זריקת דמים--אף על פי שנזרק הדם, והבשר בחוץ--הזבח כשר, מפני שסוף הבשר לצאת.  וזריקה מועלת ליוצא לשורפו, אבל לא לאוכלו.

כב  [לג] וכן אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק הדם והם בחוץ--לא נפסל הזבח; ואם החזירן, מקטירין אותן.  ואף על פי שלא החזירן, חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

כג  [לד] כל הזבחים של יחיד--בין שנטמא בשר והחלב קיים, בין שנטמא חלב והבשר קיים--זורק את הדם.  נטמאו שניהן, לא יזרוק; ואם זרק--הורצה, שהציץ מרצה על הטמא.  וכן אימורין או אברי עולה, שנטמאו והקטירן--הציץ מרצה, כמו שביארנו.  וכל קרבנות הציבור שנטמא הבשר והחלב כולו, הרי זה זורק את הדם.

כד  [לה] דם קודשים שיצא חוץ לעזרה, נפסל הזבח; ואף על פי שחזר והכניסו, וזרקו על המזבח--לא נרצה.  [לו] וכל דם הקודשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם "על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים יב,טז; דברים יב,כד; דברים טו,כג):  דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים, ויקבל טומאה; אבל דם קודשים שאינו נשפך כמים, אינו מקבל טומאה.  [לז] ודם ששקעה עליו חמה, ולא נזרק--נפסל הזבח; ואם זרקו, לא הורצה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך