משנה תורה לרמב"ם -> ספר עבודה -> הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות פרק יד

א  מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים, וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה; ומתנדב או נודר מנחה ממנחות נסכים לבדה, מאיזה מין משלושת מיני מנחות נסכים שביארנו.  ומתנדב או נודר יין בפני עצמו, או שמן בפני עצמו, או לבונה בפני עצמה; או עצים למערכה--מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקורבן העצים" (נחמיה יג,לא).

ב  שניים מתנדבין או נודרין קרבן אחד, עולה או שלמים; אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה, מביאין אותה בשותפות.  אבל המנחה, אינה באה בשותפות.  ודברים אלו, דברי קבלה הן.  [ג] הניח מנחה לשני בניו, ומת--הרי אלו מביאין אותה.

ג  [ד] איזה הוא נדר, ואיזו היא נדבה:  האומר הרי עליי עולה, או הרי עליי שלמים, או הרי עליי מנחה, או הרי דמי בהמה זו עליי עולה או שלמים--זה הוא הנדר; אבל האומר בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העישרון הזה מנחה--זו היא נדבה.

ד  [ה] מה בין נדרים לנדבות:  שהנודר--אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב, חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר; והמתנדב ואמר זו--אם מת או נגנב, אינו חייב באחריותו.

ה  [ו] האומר דמי שור זה עליי עולה, ודמי בית זה עליי קרבן, ומת השור, ונפל הבית--חייב לשלם; אמר הרי עליי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אינו חייב באחריותה.

ו  [ז] כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש, להקריב בו קרבנות--אינו כבית עבודה זרה; והאומר הרי עליי עולה שאקריבנה במקדש, והקריבה בבית זה--לא יצא.  שאקריבנה בבית זה--אם הקריבה במקדש, יצא.  הקריבה באותו הבית, יצא:  הרי הוא כמי שנדר עולה, על מנת שלא יהיה חייב באחריותה; וענוש כרת, על העליתה בחוץ.

ז  וכן אם אמר הריני נזיר, על מנת שאגלח בבית זה--אם גילח שם, יצא:  הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו, והרי ציער; ואינה נזירות.

ח  חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה.  האומר הרי עליי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם--לא אמר כלום.  היה מחוייב חטאת או אשם, ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי, או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי--דבריו קיימים.

ט  האומר קרבן מצורע זה, או יולדת זו עליי--אם היה אותו מצורע או היולדת עניים, מביא הנודר קרבן עני; ואם היו עשירים, מביא הנודר קרבן עשיר, אף על פי שהנודר עני.

י  האומר חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עליי--אם רצה אותו פלוני--הרי זה מניחו להקריבן על ידו, ומתכפר לו.  רצה בשעת הפרשתו, ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו--בעולה ובשלמים--מקריבן, ומתכפר לו בהן:  אף על פי שאינו רוצה עתה, שהרי רצה בשעת הפרשה.  אבל בחטאת ואשם--לא נתכפר לו, עד שירצה מתחילה ועד סוף.

יא  האומר הרי עליי כנדרי רשעים, שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה--חייב בכולן; כנדרי כשרין, לא נתחייב כלום.  הרי עליי כנדבות כשרין, הרי זה נדר בנזיר ובקרבן.  וכל כינויי קרבן, כקרבן.

יב  אין הנודר ולא המתנדב חייב, עד שיהיה פיו וליבו שווין.  כיצד:  המתכוון לומר הרי עליי עולה, ואמר שלמים, או שהתכוון לומר הרי זו עולה, ואמר שלמים--לא אמר כלום.  נתכוון לנדור בעולה, ואמר קרבן, לנדור בחרם, ואמר הקדש--דבריו קיימים:  שהעולה קרבן, והחרם הקדש.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  בנדרים ונדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו; אלא אם גמר בליבו, ולא הוציא בשפתיו כלום--חייב.  כיצד:  גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה--הרי זה חייב להביא, שנאמר "כול נדיב ליבו, יביאהא" (שמות לה,ה):  בנדיבת הלב, יתחייב להביא.  וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותן.

יד  [יג] אחד נדרים ונדבות, עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים--מצות עשה מן התורה שיביא הכול ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר "ובאת שמה.  והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו):  כלומר, בעת שתבוא לחוג, תביא כל מה שאתה חייב בו ותיתן כל חוב שעליך, לשם.

טו  הגיע הרגל, ולא הביא--הרי זה ביטל מצות עשה; עברו עליו שלוש רגלים, ולא הקריב קרבנותיו שנדר או התנדב, או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים--הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב):  אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.  ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.

טז  [יד] הקדיש בהמה למזבח, ועברו עליו שני רגלים, ונפל בה מום, ופדיה על גב בהמה אחרת--אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו על האחרת שלוש רגלים.  ואחד האיש ואחד האישה, עוברת בבל תאחר; אבל היורש, אינו עובר בבל תאחר.

יז  [טו] כל הקרבנות שעברו עליהן שלוש רגלים--לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלוש רגלים, הוא עובר בבל תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה.  [טז] אף על פי שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:  בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב--כופין אותו עד שיקריב.

יח  [יז] כל חייבי עולות ושלמים, ממשכנין אותן:  אף על פי שאין מתכפר לו עד שירצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג)--כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.  אבל חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן--הואיל והם מעוכבי כפרה, אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן:  חוץ מחטאת נזיר, הואיל ואינה מעכבת אותו מלשתות יין--שמא יאחר אותה; לפיכך ממשכנין אותו עליה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | הפעלות ממוחשבות
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © (ראה תנאי שימוש | מדיניות פרטיות | הצהרת נגישות)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך