משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח פרק ה

א  שאור ודבש אסורין לגבי המזבח, ואוסרין בכל שהן--שנאמר "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו . . ." (ויקרא ב,יא); ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן, או לשם קרבן.  ואחד המקטירן עצמן, או המקטיר תערובת שלהן--לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו; ואם הקטיר שניהן כאחד--אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.

ב  נפל מהם כל שהוא בקטורת, נפסלה; ואם הקטיר ממנה בהיכל, לוקה.  ואין הקטרה פחותה מכזית.  [ג] העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח, פטור:  שנאמר "ואל המזבח לא יעלו, לריח ניחוח" (ויקרא ב,יב)--לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים.

ג  אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור--הואיל והוא מן הקרבן, לוקה.  [ד] כיצד:  המעלה מבשר חטאת ואשם, או מבשר קודשים קלים, או משיירי המנחות, או ממותר העומר, או מחטאת העוף, או מלחם הפנים ושתי הלחם, או מלוג שמן של מצורע--המעלה כזית מאחד מאלו בחמץ או בדבש, בין למזבח בין לכבש--לוקה:  אף על פי שאין כל אלו ראויין להקטרה, הואיל והן קרויין קרבן, חייב עליהן, שנאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם, לה' . . ." (ויקרא ב,יב).

ד  [ה] וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה--כגון בשר חטאות ואשמות, ושיירי מנחות, וכיוצא בהן:  מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים, הרי שאריתו בבל תקטירו.

ה  [ו] המקטיר אברי בהמה טמאה על גבי המזבח--לוקה, ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה:  שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב, הא טמאה לא תאכל ולא תקריב--כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו, כך לוקה על הקרבתה.

ו  אבל המקריב אברי חיה טהורה--עובר בעשה, ואינו לוקה.  ומניין שהוא בעשה:  שנאמר "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו" (ויקרא א,ב), הא מן החיה לא תקריבו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

ז  הגונב או הגוזל, והקריב--הקרבן פסול; והקדוש ברוך הוא קראו שונאו, שנאמר "שונא גזל בעולה" (ישעיהו סא,ח).  ואין צריך לומר, שאינו מתקבל.  ואם נתייאשו הבעלים--הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכוהנים אוכלין את בשרה.  ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה--אם נודעה לרבים--אינה מכפרת, אף על פי שנתייאשו הבעלים:  כדי שלא יאמרו, מזבח אוכל גזילות.  וכן העולה.  [ח] הגונב עולת חברו, והקריבה סתם--נתכפרו בה הבעלים הראשונים.

ח  [ט] אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע, ואין צריך לומר מעורלה וכלאי הכרם--מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה.  ואם הביא, לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן; אבל נתקדשו להיפסל, ויהיו כקודשים שנפסלו.

ט  [י] כל המנחות--אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה, שהרי נאמר בהן "ביכורים, לה'" (ויקרא ב,יד; ויקרא כג,יז); ואם הביא, כשר.  ומביאין נסכים מן המוקצה, ביום טוב.

י  [יא] מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח--שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג).  ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח--חוץ מן יין הנסכים, והדם, והעצים; ודבר זה קבלה, ואין לו מקרא לסמוך עליו.

יא  ומצוה למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי--שמהפך את האבר, ומולח; ואם מלח כל שהוא, אפילו בגרגר מלח אחד--כשר.  [יב] הקריב בלא מלח כלל--לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג).  ואף על פי שלוקה, הקרבן כשר והורצה:  חוץ מן המנחה--שהמלח מעכב בקמיצה כמו שיתבאר, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך" (שם).

יב  [יג] המלח שמולחין בו כל הקרבנות--משל ציבור, כמו העצים; ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו, מביתו.  ובשלושה מקומות היו נותנין המלח--בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח:  בלשכת המלח, היו מולחין עורות הקודשים; ועל גבי הכבש, מולחין האברים; ובראשו של מזבח, מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.