משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח פרק ד

א  אחד הבהמה ואחד העוף שנרבע, או שהמית את האדם, או הוקצה, או נעבד--הכול פסול לגבי המזבח.  [ב] הרובע והנרבע ושהמית את האדם--אם היו שם שני עדים--הרי הבהמה או העוף נסקלין, ובשרן אסור בהניה; ואין צריך לומר באלו, שהן אסורין לגבוה.

ב  ובמה אמרו שהן אסורין למזבח:  בשהיו מותרין להדיוט--כגון שהיה שם עד אחד בלבד, והבעלים שותקין, או על פי הבעלים, אף על פי שאין שם עד כלל; היה שם עד אחד, והבעלים מכחישין אותו--הרי אלו מותרין, אף למזבח.  [ג] בהמה ששיחקו בה והגיחוה, עד שהמיתה את האדם--הרי זו כשרה למזבח, מפני שהיא כאנוסה.

ג  אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע, עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד, בין ישראלי בין גוי או עבד--הואיל ורבעה אדם, נפסלה.  ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה--אינה נפסלת עד שתהיה האישה הנרבעת בת שלוש שנים ויום אחד, או יהיה האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד.

ד  מאימתיי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה:  משיעשו בהן הכומרין מעשה--כגון שיגזזו אותו, או יעבדו בו לשם עבודה זרה; אבל בדברים--אינו נעשה מוקצה, שאין הקדש לעבודה זרה.

ה  הרובע והנרבע--בין שהייתה הבהמה שלו בין שהייתה של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה--הרי זו אסורה למזבח.  אבל המוקצה--אם היה שלו והקצה קודם שיקדיש, נפסל.  הקצה של חברו, או שהקצה שלו אחר שהקדישו--הרי זה מותר, שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו.

ו  הנעבד--בין שעבד שלו בין של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדש בין לאחר הקדש--הרי זה אסור; וירעה עד שייפול בו מום קבוע, וייפדה כמו שביארנו.  והנעבד--הוא וכל מה שעליו, אסורין למזבח, שכל ציפויי נעבד, אסורין בהניה; אבל המוקצה--הוא אסור, ומה שעליו מותר למזבח.

ז  המשתחווה להר--אף על פי שהוא מותר בהניה, הרי אבניו אסורין למזבח; וכן המשתחווה למעיין הנובע בארצו, הרי מימיו פסולין לנסך.  אשרה שבטלה, אין מביאין ממנה גזרין למערכה.  וכן המשתחווה לבהמה--כשם שנפסלה למזבח, כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות, ושוקיה לחלילין, ובני מעיה לנימין:  הכול פסול.  [ח] כל שיש בו שם עבודה זרה--לא ייעשה למלאכת הקודש, אף על פי שהוא מותר בהניה.

ח  איזה הוא אתנן:  האומר לזונה הא לך דבר זה בשכריך--אחד זונה גויה, או שפחה, או ישראלית שהיא ערווה עליו, או מחייבי לאוין.  אבל הפנויה--אפילו היה כוהן, אתננה מותר; וכן אשתו נידה--אתננה מותר, אף על פי שהיא ערווה.  [ט] נשא אחת מחייבי לאוין--כל שייתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן ואסור.  והזכור, אתננו אסור; נתנה האישה אתנן לבועל, הרי זה מותר משום אתנן.

ט  [י] האומר לחברו הא לך דבר זה, ותלין שפחתך אצל עבדי העברי--הרי זה אתנן:  והוא, שלא יהיה לו אישה ובנים; אבל אם יש לו אישה ובנים--הרי זה מותר בשפחה כנענית, כמו שיתבאר.  והוא הדין באומר לזונה הא לך דבר זה, והיבעלי לפלוני הישראלי--הרי זה אתנן.

י  [יא] פסק עם הזונה שייתן לה טלה אחד, ונתן לה הרבה, אפילו נתן לה אלף--כולן אתנן, ואסורין למזבח; נתן לה אתננה, ולא בא עליה, אלא אמר לה יהי אצליך, עד שאבוא עלייך--כשיבוא עליה, ייאסר.

יא  קדמה, והקריבתו קודם שיבוא עליה--כשר:  והוא שיאמר לה בשעה שנתן, אימתיי שתרצי לי קני אותו מעכשיו; אבל אם לא אמר לה כן, אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה.  [יב] קדמה, והקדישתו קודם שיבוא עליה, ואחר כך בא עליה--הרי זה ספק אם הוא אתנן, הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו, או אינו אתנן, שהרי הקדישתו קודם ביאה:  לפיכך לא יקרב; ואם קרב, נרצה.

יב  [יג] בא עליה, ולא נתן לה, ולאחר זמן נתן לה, אפילו אחר כמה שנים--הרי זה אתנן.  במה דברים אמורים, בגויה שאמר לה בטלה זה, שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיה הטלה בחצרה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני, הרי הוא שלך; אבל אם אמר לה היבעלי לי בטלה סתם, ובא עליה, ולאחר זמן שלח לה טלה--הרי זה מותר משום אתנן.

יג  [יד] אין אסור משום אתנן ומחיר, אלא גופן; לפיכך אינו חל אלא על דבר הראוי ליקרב לגבי המזבח, כגון בהמה טהורה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסולת.  נתן לה מעות, ולקחה בהן קרבן--הרי זה כשר.  [טו] נתן לה חיטים, ועשת אותם סולת, זיתים, ועשת אותם שמן, ענבים, ועשת אותם יין--הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו.

יד  נתן לה בהמת קודשים באתננה, לא נאסרה למזבח, ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה, לא נפסלו המוקדשין--שכבר זכה בהן גבוה, משעה שהוקדשו.  וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו, אלא אם כן נתייאשו הבעלים.  אבל אם נתן לה עופות--אף על פי שהן מוקדשין, אתנן חל עליהם ואסורים; ובדברי קבלה הוא, דבר זה.

טו  [טז] איזה הוא "מחיר כלב" (דברים כג,יט):  זה האומר לחברו הא לך טלה זה, תחת כלב זה; וכן אם החליף כלב בכמה בהמות, או עופות, וכיוצא בהן--כולן אסורות למזבח.

טז  [יז] שני שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים, וזה לקח תשעה וכלב--שעם הכלב, מותרין.  אבל העשרה שכנגדו--אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב, או יתר על דמי הכלב--מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו, ושארן מותר; ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב, הרי העשרה כולן אסורים.

יז  [יח] נשתנה המחיר, כגון שהחליף כלב בחיטים ונעשו סולת--הרי זה מותר.  אתנן כלב ומחיר זונה, מותרין.  "אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט)--מותרין לבדק הבית, שהרי הן משתנין; אבל גופו של אתנן, לא ייעשה ריקועים לבית--שנאמר "לכל נדר" (שם), להביא את הריקועים.