משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח פרק ג

א  אין המומין פוסלין בעוף, וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף--שלא נאמר "תמים זכר" (ויקרא כב,יט) אלא בבהמה בלבד.  במה דברים אמורים, במומין קטנים; אבל עוף שיבש גפו, או נסמית עינו, או נקטעה רגלו--אסור לגבי המזבח, שאין מקריבין חסר כלל.  וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותו באכילה, הרי זה נפסל לקרבן.

ב  תורים קטנים פסולין, ובני יונה גדולים פסולין--שנאמר "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א,יד):  תחילת הציהוב בזה ובזה, פסול; ועד מתיי יהיו בני יונה כשרים, כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם; והתורים כשרים, משיזהיבו.

ג  הטומטום והאנדרוגינוס--אף על פי שאין לך מום גדול מהן, הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת:  לפי שהן ספק זכר ספק נקבה, הרי הן כמין אחר; ובקרבנות נאמר "זכר תמים" (ויקרא א,ג; ויקרא א,י; ויקרא ד,כג) ו"נקבה תמימה" (ויקרא ד,לב)--עד שיהיה זכר ודאי, או נקבה ודאית.  לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס, פסול למזבח.

ד  וכן הכלאיים, ויוצא דופן, ומחוסר זמן--פסולין, אף על פי שאין בהם מום:  שנאמר "שור או כשב או עז" (ויקרא כב,כז), עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו--לא שיהיה מעורב מכבש ועז; "כי ייוולד" (שם), פרט ליוצא דופן; "והיה שבעת ימים" (שם), פרט למחוסר זמן; "תחת אימו" (שם), פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אימו.

ה  הנדמה--אף על פי שאינו כלאיים, הרי הוא פסול למזבח.  כיצד:  רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין כבש--אף על פי שיש בו מקצת סימנין--הואיל והוא דומה למין אחר, פסול כבעל מום קבוע:  שאין לך מום גדול מן השינוי.

ו  וכן הרובע, והנרבע, והמוקצה לעבודה זרה, והנעבד--אף על פי שהן מותרין באכילה, הרי הן פסולין לגבי המזבח:  שנאמר "כי מושחתם בהם" (ויקרא כב,כה)--כל שיש בו השחתה, פסול; ובעבירה הוא אומר "כי השחית כל בשר" (בראשית ו,יב), ובעבודה זרה כתוב "כי שיחת עמך" (שמות לב,ז; דברים ט,יב).

ז  וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם--הרי הן כרובע או נרבע, ופסולין למזבח.  [ז] וייראה לי, שאף על פי שאין כל הפסולין האלו ראויין לקרבן--אם עבר והקריבן--אינו לוקה מן התורה, לפי שלא נתפרשה אזהרתן.

ח  אבל "אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט), אסורין לגבי המזבח.  והמקריב אחד מהן, או שניהן כאחד--לוקה אחת, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (שם); ומפני מה לוקה אחת על שניהן, מפני שנאמרו בלאו אחד.

ט  [ח] מצות עשה להקריב כל הקרבנות, מיום השמיני והלאה--שנאמר "והיה שבעת ימים תחת אימו; ומיום השמיני, והלאה, יירצה" (ויקרא כב,כז); וכל שבעת הימים, הוא נקרא מחוסר זמן.  ואף על פי שמחוסר זמן פסול--אם עבר והקריבו--אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה; ולא נרצה הקרבן.

י  [ט] תורים שלא הגיע זמנן, שהן כמחוסר זמן בבהמה, ובני יונה שעבר זמנן--הכול כבעל מום; והמקריבן, אינו לוקה--אף על פי שהקרבן פסול, ולא נרצה.

יא  [י] המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאיים ויוצא דופן, למזבח--הרי זה כמקדיש עצים ואבנים:  לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר.  ויימכרו, ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה; ואינו כבעל מום--שבעל מום, יש במינו קרבן.

יב  אבל המקדיש רובע ונרבע, ומוקצה ונעבד, ואתנן ומחיר--הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; וירעו עד שייפול בהן מום קבוע, וייפדו עליו.  וכן המקדיש מחוסר זמן, הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; ואינו לוקה, כמו שביארנו.

יג  [יא] נמצאו כל האסורין למזבח, ארבעה עשר; ואלו הן:  (א) בעל מום, (ב) ושאינו מן המובחר, (ג) ומחוסר אבר מבפנים, (ד) וטריפה, (ה) וכלאיים, (ו) ויוצא דופן, (ז) ורובע, (ח) ונרבע, (ט) ושהמית את האדם, (י) הנעבד, (יא) המוקצה, (יב) האתנן, (יג) המחיר, (יד) מחוסר זמן.

יד  [יב] כל האסורין לגבי המזבח, אוסרין בכל שהן:  אפילו נתערב אחד בריבוא--נפסד הכול, ונפסל למזבח; וכולן, ולדותיהן מותרין למזבח--חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם, שוולדן אסור למזבח כמותן.

טו  [יג] במה דברים אמורים, בשנעברה בה עבירה או המיתה כשהיא מעוברת--שהרי הוולד היה מצוי עימה בעת שנפסלה, והיה כאבר מאבריה; אבל אם נתעברה אחר שנעברה בה עבירה, או אחר שהמיתה--הרי ולדה כשר למזבח.  אפילו נרבעה כשהיא מוקדשין, ואין צריך לומר אם נרבעה והיא חולין, ואחר כך הקדישה, ונתעברה--שוולדה מותר.  וכן אפרוח ביצת טריפה, מותר למזבח.

טז  [יד] המשתחווה לקמה--חיטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו, ונדמו לוולדות של איסורי מזבח, שהן מותרין.  וכן בהמה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה--מותרת למזבח, שהרי נשתנו.

יז  [טו] לוקחין כל הקרבנות מן הגויים; ואין חוששין להם לא משום רובע ונרבע, ולא משום מוקצה ונעבד--עד שייוודע בוודאי שזה נפסל:  הרי הוא אומר "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, לה' אלוהיך" (שמואל א טו,טו).