משנה תורה לרמב"ם ספר עבודה הלכות איסורי מזבח

הלכות איסורי מזבח פרק א

א  מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין--שנאמר "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב,כא), זו מצות עשה.  [ב] וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח--עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו:  שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב,כ)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין.  אפילו הקדישו לדמי נסכים--לוקה, שבזיון קודשים הוא.

ב  [ג] המתכוון לומר שלמים ואמר עולה, עולה ואמר שלמים--לא אמר כלום:  עד שיהיה פיו וליבו שווים.  לפיכך המתכוון לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים, או שלמים ואמר עולה--אף על פי שנתכוון לאיסור, אינו לוקה.

ג  מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח, והקדיש--הרי זה קדוש, ואינו לוקה.

ד  השוחט בעל מום לשם קרבן--לוקה, שהרי נאמר בבעלי מומין "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב,כב); ומפי השמועה למדו, שזו אזהרה לשוחט.  וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח--לוקה, שהרי נאמר בהן "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב,כד):  מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לזורק.

ה  וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח--לוקה, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם על המזבח" (ויקרא כב,כב):  אלו החלבים.  נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אימוריו--לוקה ארבע מלקייות.

ו  [ה] אחד בעל מום קבוע, או בעל מום עובר--אם הקריבו, עובר בכל אלו:  שנאמר "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז,א)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לבעל מום עובר.  כגון שהיה בבהמה גרב לח, או חזזית--אם הקריבה, לוקה.

ז  [ו] ולא קרבנות ישראל בלבד, אלא אף קרבנות הגויים--אם הקריבן והן בעלי מומין, לוקה:  שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם--מכל אלה" (ויקרא כב,כה).

ח  [ז] המטיל מום בקודשים, כגון שסימה עינו או קיטע ידו--לוקה:  שהרי נאמר בקרבן "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב,כא)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה שלא ייתן בו מום.  ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים--שהרי היה ראוי לקרבן, ופסלו; אבל בזמן הזה--אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו לוקה.  [ח] הטיל מום בקודשים, ובא אחר והטיל בה מום אחר--השני אינו לוקה.

ט  אחד המטיל מום בקודשים עצמן, או בתמורתן--חוץ מן הבכור ומן המעשר:  שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה--לפי שאינן ראויין לקרבן, כמו שיתבאר במקומו.  וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי, אינו לוקה.

י  המקדיש בעלת מום למזבח--אף על פי שלוקה--הרי זו נתקדשה, ותיפדה בערך הכוהן, ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן.  וכן הדין, בבהמת קודשים שנפל בה מום.  ומצות עשה היא לפדות קודשים שנולד בהן מום, וייצאו לחולין וייאכלו:  שנאמר "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב,טו)--מפי השמועה למדו, שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שייפדו.  וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'" (ויקרא כז,יא), שהוא מדבר בבעלי מומין שייפדו.

יא  מה בין בעלת מום קבוע, לבעלת מום עובר:  שהמקדיש בעלת מום קבוע, אם ילדה והיא קודש--ייפדה הוולד; וייצא לחולין, אף על פי שהוא תמים, כדי שלא יהיה טפל, חמור מן העיקר.  ואם נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר פדיון--הוולד חולין.  ואם מתה קודם שתיפדה--נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה:  מפני שהייתה בעלת מום קבוע.

יב  אבל המקדיש בעלת מום עובר, או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע--אם מתה קודם שתיפדה, תיקבר כשאר הקודשים התמימים:  מפני שהיא צריכה העמדה והערכה, כמו שביארנו בערכין.  ואם נשחטה קודם שתיפדה--הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, ואחר כך תיאכל.  ואם ילדה, יקרב ולדה.  נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר שנפדית--הוולד אסור, ואינו נפדה.

יג  אלא כיצד יעשה:  סמוך לפדיון אימו, מתפיס זה הוולד לשם אותו הזבח--לפי שאינו יכול להקריבו מכוח אימו, מפני שבא מכוח קדושה דחויה.

יד  [יב] כל פסולי המוקדשין כשייפדו, מותר לשחוט אותן בשוק הטבחים, ולמכור אותן שם בשוק, ולשקול בשרם בליטרה כשאר החולין--חוץ מן הבכור ומן המעשר:  מפני שמכירתם בשוק, מוסיף בדמיהן, שאר הקודשים שדמיהן חוזרין להקדש, שהרי מביא בדמיהן בהמה אחרת--מוכרין אותן כחולין בשוק; אבל הבכור והמעשר, שאין דמיהן להקדש אלא נאכלין במומן כמו שיתבאר--אין שוחטין אותם בשוק הטבחים, ואין מוכרין אותם שם.

טו  אפילו התפיס בכור לבדק הבית--אינו נשקל בליטרה, ולא יימכר בשוק:  שאינו יכול להתפיס, אלא דבר הקנוי לו קניין גמור.