משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל

הלכות שמיטה ויובל פרק ד

א  כל שתוציא הארץ בשנה שביעית--בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, שניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע--הכול מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו).

ב  אפילו שדה שניטייבה בשביעית, וצמחה--פירותיה מותרין באכילה; וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה,ה), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה.  ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה.  כיצד--כגון שעקר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו.  אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.

ג  [ב] ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה.  ולמה גזרו עליהם:  מפני עוברי עבירה--שלא ילך ויזרע תבואה וקטנייות וזירעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הן; לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

ד  [ג] הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן; אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטנייות--כל הצומח מהן אסור מדבריהם; והמלקט אותן, מכין אותו מכת מרדות.

ה  [ד] ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע--מותרין באכילה.  ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו:  שדה בור, אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר, רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם, אינו אוסר כרמו; ושדה זרע, הספיחין מפסידין אותה.  וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.

ו  [ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה; ואין תולשין אותן ביד--אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה.  [ו] ועד מתיי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית:  מראש השנה ועד חנוכה; ומחנוכה ואילך, ספיחין מותרין.  והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.

ז  בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית--אם עשו כיוצא בהן, מותרין; ואם לאו, אסורין.  וכן שאר הפירות--אין לוקחים אותם במוצאי שביעית, אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית:  עשה הבכיר, הותר האפיל.  ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית, מיד.  [ח] ומאימתיי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.

ח  [ט] באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות.  פירות שישית שנכנסו לשביעית--אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין:  ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר.  ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:  [י] התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחים; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית.

ט  [יא] האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, ופול המצרי שזרעו לזרע--הולכין בהן אחר גמר הפרי:  אם נגמר פריים קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות שישית; ואם נגמרו אחר ראש השנה--אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה--הרי אלו אסורין, משום ספיחים.

י  [יב] הירק, בשעת לקיטתו.  והאתרוג--אפילו היה כפול קודם ראש השנה, ונעשה ככד בשביעית--חייב במעשרות כפירות שישית; ואפילו היה ככד בשישית--הואיל ונלקט בשביעית--הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר.

יא  [יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית--בתבואה וקטנייות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות; והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי; והירק, אחר לקיטתו.

יב  [יד] פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פרייו קודם ראש השנה של שביעית--בין ירק שלו בין זרע שלו, מותר בשביעית.  ואם זרעו לירק, ונכנסה עליו שביעית--בין ירקו בין זרעו, אסור כספיחי שביעית; וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הוא אסור.

יג  [טו] עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית--אם זרעו לזרע--בין זרעו בין ירקו, אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים; ואם זרעו לירק--הואיל ונלקט בשמינית--בין ירקו בין זרעו, מותר.  זרעו לזרע ולירק--זרעו אסור משום ספיחים, וירקו מותר.

יד  [טז] בנות שוח--הואיל והן נגמרין לאחר שלוש שנים--אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית.

טו  [יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלושים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלוש עונות לפני ראש השנה--הרי אלו מפירות שישית; פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.

טז  [יח] הדלועין שקיימן לזרע--אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם--מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות שישית.  ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית.  וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית; ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים.  ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא; אם צמח למוצאי שביעית, מותר.  ואין מחייבין אותו לשרש את הקונדס, אלא גוזז בעלין; ואם צמח למוצאי שביעית, מותר.

יז  [יט] לוף של ערב שביעית, וכן בצלים הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית--מותר לעקור אותן בשביעית בקורדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.

יח  [כ] הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית, וצמחו--כל זמן שהעלין עליהן ירוקין, הרי אלו מותרין.  ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ; ואותן העלין, אסורין משום ספיחין.  ובין כך ובין כך, הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.

יט  [כא] בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו--העלו גידוליו את עיקרו, והותר הכול:  הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתה על ידי קרקע.

כ  [כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית--לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "את עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה,ה); ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים--לוקה.

כא  [כג] וכיצד עושה:  תאנים של שביעית--אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש אותן בחורבה; ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה; ולא יעשה זיתים בתוך הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבד קטן ביותר; וטוחן בבית הבד, ומכניס לבד קטנה.  וכן בשאר הדברים--כל שיכול לשנות, משנה.

כב  [כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא).  וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית--ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו.  אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום--שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם).  ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר--חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר.

כג  [כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה,ב)--בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית.  [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה.  וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה--אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.  ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.

כד  [כז] סוריה--אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

כה  [כח] עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם.  וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריה, מותרין באכילה--לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים.  [כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית--פירותיה מותרין:  שלא גזרו על הספיחין, אלא מפני עוברי עבירה; והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהם.

כו  [ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר--מושיבים עליהם שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.