משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל

הלכות שמיטה ויובל פרק א

א  מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות--שנאמר "ושבתה הארץ, שבת לה'" (ויקרא כה,ב), ונאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא).  וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).

ב  אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבציר; ואחד כרם, ואחד שאר האילנות.  [ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה.  ולמה פרטן הכתוב--לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד, הוא שחייב.  ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה--אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

ג  [ד] כיצד:  החורש או החופר לצורך הקרקע, או המסקל, או המזבל, וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך, או המרכיב, או הנוטע, וכיוצא בהן מעבודת האילנות--מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

ד  [ה] אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותן, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודות האילן.  ואם עשה אחת מאלו בשביעית, מכין אותו מכת מרדות.

ה  [ו] אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהוא עבודת קרקע; ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול.  ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותו בעציץ מלא גללים; ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורען במוצאי שביעית.  ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו.

ו  [ז] סוקרין את האילן בסקרה, וטוענין אותו באבנים, ועודרין תחת הגפנים.  והמקשקש בזיתים--אם להברות את האילן, אסור; ואם לסתום את הפצימים, מותר.

ז  [ח] משקין בית השלהין בשביעית, והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר.  וכן שדה האילנות--אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה--מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה; ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן.

ח  וכן עפר הלבן--מרבצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו.  [ט] ועושין עוגייות לגפנים; ועושין את אמת המים כתחילה, וממלאין את הנקעים מים.  [י] ומפני מה התירו כל אלו:  שאם לא ישקה, תיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה; והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו--שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו.

ט  [יא] משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מזונות לחילותיהן--התירו לזרוע להן בשביעית, דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד; וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחינם, כמו עבודת המלך וכיוצא בה--הרי זה עושה.

י  [יב] הנוטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד--יעקור:  מפני שישראל חשודין על השביעית--אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי.

יא  [יג] החורש את שדהו, או נרה, או זיבלה, בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית--קונסין אותו, ולא יזרענה במוצאי שביעית; ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו.  ואם מת, יזרענה בנו.

יב  [יד] המעביר קוצים מארצו בשביעית, כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסיקל ממנה אבנים--אף על פי שאינו רשאי--לא קנסו אותו, ומותר לו לזורעה למוצאי שביעית.

יג  [טו] הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית--אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש; ואם לאו, אסור.  הטומן את הלוף וכיוצא בו--לא יפחות מארבעת קבים על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם, כדי שלא יצמח.  ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח.

יד  [טז] בראשונה היו אומרים, מלקט הוא אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו--והוא שייטול הגס הגס, כדי שלא יתכוון לנקות הארץ; אבל משדה חברו, נוטל בין דק בין גס.  משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות, ואומרין הגס הגס אנו לוקטין, אסרו שייטול אדם כלום משדהו, אלא מתוך שדה חברו--והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי לך שהרי ניקיתי שדך.

טו  [יז] הייתה בהמה עומדת בתוך שדהו--מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו; וכן אם הייתה כירתו--מלקט הכול ומדליק, שכירתו מוכחת עליו.

טז  [יח] הקוצץ אילן או שתיים לעצים, הרי זה מותר לשרש.  קצץ שלושה או יתר זה בצד זה--לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ; אלא קוצץ מעם הארץ, ומניח שורשיו בארץ.  במה דברים אמורים, בקוצץ מתוך שלו; אבל משדה חברו, מותר לשרש.

יז  [יט] המבקע בזית ליטול עצים--לא יחפה מקום הביקוע בעפר, מפני שהיא עבודה; אבל מכסה באבנים, או בקש.  [כ] המזנב בגפנים, והקוצץ קנים--הרי זה קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.

יח  [כא] אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, כדרך שקוצצין בשאר השנים--מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף; ואם צרך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה.  [כב] כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים.  אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.