משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ח

א  המפריש חלתו קמח--אינה חלה, וגזל ביד כוהן, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה--אם יש בו עומר, ועשהו עיסה--הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין.

ב  אימתיי מפרישין החלה:  כשייתן המים, ויתערב הקמח במים--מפריש ממנו החלה מתחילת דבר שנילוש, שנאמר "ראשית, עריסותיכם" (במדבר טו,כ).  והוא שלא יישאר שם קמח בעריבה שלא נתערב במים, שיעור עומר; ואם אמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה--הרי זה מותר.

ג  הניח העיסה עד שלש הכול ועירבה, ואחר כך הפריש--אין בכך כלום; ואם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכול--הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.

ד  מאימתיי תתחייב העיסה בחלה:  משתתגלגל בחיטים ויתערב הקמח במים, או שתיטמטם בשעורים ותיעשה כולה גוף אחד; ואוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים.  והכוסמין כחיטים, ושיבולת שועל והשיפון כשעורים.

ה  נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים--האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה, מפני שהיא טבל.  לפיכך אם הייתה העיסה חייבת בחלה מן התורה, האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל; ואם הייתה חייבת בחלה מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.

ו  עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל, פטורה; ומשנתגלגלה, חייבת.  וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל, ופדיה וזכה בה, ואחר כך גילגלה, או שהקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדיה וזכה בה--הרי זו חייבת בחלה.

ז  הקדישה קודם שתתגלגל, ונתגלגלה ביד ההקדש, ואחר כך פדיה--פטורה:  שבשעת חובתה, הייתה פטורה.

ח  וכן נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, ונתנה לו במתנה עד שלא גילגלה--חייבת; ואם נתנה לו אחר שנתגלגלה, פטורה.  [ט] גר שנתגייר והייתה לו עיסה--נתגלגלה עד שלא נתגייר, פטורה; ומשנתגייר, חייבת.  ואם ספק--חייבת בחלה, לפי שהוא עוון מיתה; וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה, אין חייב עליה חומש.

ט  [י] עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל--יעשנה בטומאה, לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל; ותישרף חלתה.  נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה, שוודאה מטמא את החולין מן התורה--יגמרנה בטהרה:  שכל שוודיו מטמא את החולין--גזרו על ספקו בחולין הטבולים לחלה, שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה.  ותהיה החלה הזאת תלויה, לא נאכלת ולא נשרפת.

י  [יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא ייזהר וישתדל; וייטהר הוא וכליו, כדי להפריש חלה בטהרה.  היה בינו ובין המים יתר מארבעת מילין--יעשנה בטומאה, ויפריש חלה טמאה.

יא  [יב] אין עושים חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושים עיסת חולין בטהרה.  כיצד:  מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה, שאין מקבלין טומאה.  וכשיבוא עם הארץ--נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה.  ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.

יב  [יג] אשת חבר, מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ; אבל משתטיל מים לעיסה--לא תסייע אותה, מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה.  וכן הנחתום שהוא עושה בטומאה--לא לשין ולא עורכין עימו, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.

יג  [יד] הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריה, ואמר לו הפרשתי חלה--אינו צריך להפריש חלה מספק:  כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריה על החלה.  [טו] אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום, צריך להפריש חלה מספק; אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו--אינו צריך להפריש מספק.