משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ז

א  שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור, שנגעו זו בזו, ונשכו זו את זו--אם היו של שניים--אפילו הן ממין אחד, פטורין מן החלה:  שסתם שניים מקפידין.  ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות.

ב  היו שתיהן של איש אחד--אם היו ממין אחד, מצטרפין וחייבות בחלה; ואם היו שני מינין, אין מצטרפין:  שסתם אחד שאינו מקפיד.  ואם היה מקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו, ולא תתערב עימה--אפילו היו מין אחד, אין מצטרפות.

ג  וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד:  עיסת החיטים שנגעה בעיסת הכוסמין, מצטרפות; נגעה בשאר המינין, אין מצטרפות.  וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין, או שיבולת שועל, או שיפון, וכן עיסת כוסמין ושל שיבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלושתן בחברתה--הרי אלו מצטרפות.

ד  עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן, אף על פי שהן ממין אחד--כדי שלא יאמרו, תורמין מן החדש על הישן; ולא יתרום מאמצע שתיהן--אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן, ויצרף להם להשלים השיעור.

ה  במה דברים אמורים, בעיסה שנגעה בעיסה אחרת; אבל הבולל קמח חמשת המינין, ועשה מהם עיסה אחת--הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה כמו שביארנו.

ו  [ה] עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע, כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת גוי--אף על פי שנוגעות זו בזו--אינן מצטרפות, שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע.

ז  [ו] היה באמצע עיסה שהורמה חלתה--מצטרפות, שהעיסה שביניהן כבר הייתה מחוייבת בחלה; וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש--מצטרפות, מפני שראויה לפדותה ותתחייב בחלה.  וכן אם היה ביניהן עיסת מין אחר, או עיסת איש אחר, או עיסת חדש--הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.

ח  [ז] שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, שהפריש מזו חלה ומזו חלה, וחזרו ונגעו זו בזו, והרי בשתיהם כשיעור--חייבין להפריש מהן חלה, שהחלות הראשונות אינן כלום.

ט  [ח] שני גויים שעשו עיסה כשיעור, וחלקו אותה, ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור--הרי זו חייבת:  שלא הייתה לה שעת חובה כשהיו גויים, שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.

י  [ט] אבל שני ישראליים שעשו כן, וחזר כל אחד אחר שחלק והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור--הרי זו פטורה:  שכבר הייתה לה שעת חובה; והיו פטורין באותה שעה, מפני שעשו אותה לחלוק.

יא  [י] הייתה העיסה בין הגוי והישראלי בשותפות, וחלקו, ואחר כך נתגייר הגוי, והוסיף הגר על שלו והישראלי על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור--של ישראל חייבת, ושל גוי פטורה.

יב  [יא] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה--הרי זה מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה, ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור:  כדי שייטול מן המוקף.  ואם אין לו עיסה שנייה--נעשת זו כולה טבל, ומפריש חלה על הכול:  שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.

יג  [יב] עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, והרי היא כחולין לעניין טומאה--שאין השני עושה שלישי בחולין, כמו שיתבאר במקומו; ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.  לפיכך שתי עיסות, אחת טהורה ואחת טמאה--נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה, ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה, כדי לתרום מן המוקף.

יד  [יג] עושה אדם עיסה טהורה, ואינו מפריש חלתה, ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות--עד שתיעשה העיסה שהניח כולה חלה, וייתננה לכוהן:  והוא, שלא תיפסל מאוכל אדם; אבל משתסרח, אינו מפריש עליה.

טו  במה דברים אמורים, בשהיו אותן העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה מהן חלה או לא הורמה--שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה, ושלא מן המוקף.