משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ו

א  [ב] אין חייב בחלה אלא חמישה מיני תבואה בלבד--והם החיטין, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון:  שנאמר "באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט), ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו.  אבל העושה פת אורז או דוחן, וכיוצא בהן מן הקטנייות--אינן חייבין בחלה כלל.

ב  [ג] הלקט והשכחה והפיאה, וההפקר, ותבואה שלא הביאה שליש--אף על פי שהן פטורין מן התרומה, הרי הן חייבין בחלה; וכן מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים שניטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק תרומה גדולה, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשייפדו כל אותן המותרות--הכול חייבין בחלה.

ג  [ד] עיסה של מעשר שני בירושלים, ועיסת שביעית, וספק מדומע--חייבין בחלה; אבל המדומע, פטור מן החלה.  [ה] חלות תודה ורקיקי נזיר--עשה אותן לעצמו--פטורין מן החלה, מפני שהן קודש; עשאן למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה--חייבין בחלה, לפי שבדעתו שאם לא תימכר יאכלנה.  [ו] עיסת השותפין, והעושה עיסה לרבים--חייבת בחלה.

ד  [ז] העושה עיסה מן הטבל--בין שהקדים חלה לתרומה, בין שהקדים תרומה לחלה--מה שעשה, עשוי:  ואם החלה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר; ואם תרומה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה חלה.

ה  [ח] העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה, פטורה; עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלים ממנה, חייבת בחלה.

ו  עיסת הנוכרי, פטורה.  [ט] היה ישראל ונוכרי שותפין בעיסה--אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה, הרי זו חייבת.

ז  [י] נוכרי שהפריש חלה, אפילו בארץ ישראל--אינה חלה; אלא מודיעין אותו שאינו צריך, ותיאכל לזר.  ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא, ותלה אותה ביד גוי כדי לפוטרה--שאם ירצה ישראל, יפטור עצמו ויעשה עיסתו פחות משיעור חלה.

ח  [יא] המערב קמח חיטין וקמח אורז, ועשה מהן עיסה--אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה.  אפילו היה השאור חיטים לתוך עיסת אורז--אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה.

ט  [יב] עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו--אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק--כל אלו חייבין בחלה.

י  אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה--הרי היא פטורה מן החלה:  שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין.  וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה--פטור:  שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.

יא  [יג] עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת--חייבין בחלה.

יב  [יד] לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחין עליה:  עשיה כעכין, חייבת בחלה; עשיה כלימודין, פטורה מן החלה.

יג  [טו] כמה רוב שיעור העיסה שחייבת בחלה:  מלוא העומר קמח--בין מאחד מחמשת המינים, בין מחמשתן--כולם מצטרפין לשיעור.  וכמה הוא שיעור העומר:  שני קבין פחות חומש; והקב ארבעת לוגין, והלוג ארבע רביעייות.  והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע; וכל האצבעות, הם רוחב גודל של יד.

יד  נמצאת למד שהמידה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלוש אצבעות ותשיע אצבע בקירוב, הוא העומר; וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, היא מידת העומר.  ושתי המידות כאחד הם עולים.

טו  וכמה מכילה מידה זו, כמו שלוש וארבעים ביצים בינונייות וחומש ביצה; והם משקל שישה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החיטים שבמצריים, שהם משקל חמש מאות זוז ועשרים זוז מזוזי מצריים בזמן הזה.  ומידה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החיטים הזה, בה מודדין לחלה בכל מקום.

טז  אסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור, כדי לפוטרה מן החלה; והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור--לא עשה כלום, והרי היא חולין כשהייתה.

יז  עשה עיסה פחותה מכשיעור, ואפיה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל--אם נתקבץ בסל שיעור חלה, הסל מצרפן לחלה; ומפריש החלה מן הפת--שנאמר "והיה, באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט), מלמד שהוא מפריש מן האפוי.  ואין התנור מצרפן לחלה.

יח  [יז] היו הכיכרות נושכות זו בזו, ונתקבץ מן הכול שיעור חלה--חייבין בחלה, אף על פי שאינן בסל.  אפה מעט מעט, וקבץ הכול על לוח שאין לו תוך--הרי זה ספק; ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש--עד שיצרף אותן כלי שיש לו תוך.

יט  [יח] קמח שלא ריקדו, אלא לשו בסובין שלו--הואיל ויש בכל הקמח עומר, חייב בחלה; אבל אם נטל המורסן מן הקמח, וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח--אינו חייב בחלה.

כ  [יט] נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחולקו, חייבת בחלה--שאם לא תימכר, יעשה אותה פת.  אבל העושה עיסה לחולקה בצק, פטורה.  [כ] נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור--אם אין בשל אחת מהן כשיעור--אף על פי שיש בכללן כשיעור, פטורה.