משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ה

א  מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכוהן, שנאמר "ראשית, עריסותיכם--חלה, תרימו תרומה" (במדבר טו,כ).  וראשית זו, אין לה שיעור מן התורה--אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה; והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום--עד שישייר מקצת.

ב  ומדברי סופרים שמפרישין אחד מעשרים וארבעה מן העיסה, כדי שיהיה בה כדי מתנה לכוהן--שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה.  והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד מארבעים ושמונה--לפי שעיסתו מרובה, יש בשיעור זה כדי מתנה.

ג  העושה עיסה למשתה בנו--אף על פי שהיא מרובה--מפריש אחד מעשרים וארבעה, שלא לחלוק בעיסת בעל הבית.  והנחתום שעשה עיסה קטנה--מפריש אחד משמונה וארבעים, שלא לחלוק בעיסת הנחתום.

ד  נטמאת העיסה, בשוגג או באונס--מפריש אחד מארבעים ושמונה; ואם טימאה בזדון--מפריש אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר.  וחלה טמאה לכוהן להסקה, כתרומה טמאה.

ה  אין חייבין בחלה מן התורה--אלא בארץ בלבד, שנאמר "באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט); ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בבואכם" (במדבר טו,יח)--ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם.  לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא, בארץ ישראל--אינה אלא מדבריהם, כמו שביארנו בתרומה.

ו  פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה; ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, פטורין:  שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו,יח)--שמה אתם חייבין, בין על פירות הארץ בין על פירות חוצה לארץ.

ז  מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.  ואין מביאין חלת חוצה לארץ לארץ, כשם שאין מביאין תרומה וביכורים משם; ואם הביא--מניח אותה עד ערב הפסח, ותישרף כתרומה.

ח  שלושה דינין לחלה, בשלוש ארצות:  כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב--מפרישין בה חלה אחת כשיעור, והיא נאכלת לכוהנים.

ט  ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים ולא החזיקו בה עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה--מפרישין בה שתי חלות:  האחת נשרפת, והאחת נאכלת.  ומפני מה מפרישין בה שתי חלות:  מפני שהחלה הראשונה טמאה--שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו; והואיל והיא ארץ ישראל--מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה.

י  ומפרישין חלה שנייה, ונותנין אותה לכוהן לאוכלה--כדי שלא יאמרו, תרומה טהורה נשרפת:  שהרי נשרפה הראשונה, אף על פי שלא נטמאת טומאה ידועה לכול.  וזו השנייה, אין לה שיעור; אלא כל הרוצה, מפריש--מפני שהיא מדבריהם.

יא  וכל הארץ שמאמנה ולחוץ, בין בסוריה בין בשאר הארצות--מפרישין שתי חלות:  אחת לשריפה, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת; ואחת לאכילה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.  והואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלת; לפיכך של שריפה, אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה, אחד מארבעים ושמונה.  וזו של אכילה, מותרת לזבים ולזבות; ואין צריך לומר לשאר טמאים.

יב  [ט] בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה, מפני טומאת המת--מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה, מפני שהיא טמאה; ויש לה שם עיקר מן התורה.  ומכזיב עד אמנה--מפרישין שנייה לכוהן לאכילה, ואין לה שיעור:  כשהיה הדבר מקודם.

יג  [י] חלת חוצה לארץ--אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם--אינה אסורה באכילה, אלא על כוהן שטומאה יוצאה עליו מגופו:  והם בעלי קראין, וזבים, וזבות, ונידות, ויולדות, ומצורעין.  אבל שאר הטמאים במגע הטמאות, אפילו טמאי מת--מותרים לאוכלה.

יד  לפיכך אם היה שם כוהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריה בין בשאר ארצות, ורצה להפריש חלה אחת--מפריש אחד מארבעים ושמונה; והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראת נידה.  ואינו צריך להפריש שנייה לאש.

טו  [יא] וכן אם היה שם כוהן גדול שטבל משכבת זרעו, או מזיבתו--אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת--הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ.

טז  כל המפריש חלה מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; כשם שהוא מברך על הטהורה, כך הוא מברך על הטמאה.  לפיכך אין האיש הערום מפריש חלה, שאינו יכול לברך; אבל האישה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע, מברכת ומפרשת חלה.

יז  [יב] הנידה וכיוצא בה, מברכת ומפרשת חלת חוצה לארץ--שאינה מוזהרת על מגעה, אלא על אכילתה.  ואם היה שם כוהן קטן, או כוהן שטבל, שהיא מותרת לו לאכילה, כמו שביארנו--הרי זה מותר לאוכלה עם הזר על שולחן אחד:  לפי שאינה מדמעת, ואפילו נתערבה שווה בשווה.  ונותנין אותה לכוהן עם הארץ, מפני שהיא טמאה באוויר ארץ העמים.  ואין בה משום כוהן המסייע במתנותיו, שהוא אסור.  ואם רצה לאכול תחילה, ואחר כך יפריש החלה בחוצה לארץ--מותר, שאין עיקרה אלא מדבריהם.

יח  [יג] החלה נקראת תרומה.  לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף, כתרומה; ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא, לכתחילה.  [יד] וכל שאמרנו בתרומה, לא יתרום ואם תרם אינה תרומה--כך בחלה.  וכל שאינו אוכל תרומה, אינו אוכל חלה; וכל האוכל תרומה, אוכל חלה.  [טו] הסומה והשיכור, מפרישין חלה לכתחילה--שאין בעיסה רע ויפה, כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה.

יט  [ו,א] הלוקח מן הנחתום--מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה.