משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ד

א  כל המביא ביכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה; אבל הווידוי אינו שווה בכול--לפי שיש שחייבין להביא ביכורים, ואינן קוראין עליהם.  [ב] ואלו מביאין, ולא קוראין:  האישה; והטומטום והאנדרוגינוס--לפי שהן ספק אישה, ואין יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).

ב  וכן האפיטרופין והעבד והשליח אינן קוראין, לפי שאינן יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).  [ג] אבל הגר מביא וקורא--לפי שנאמר לאברהם "אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז,ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם הייתה השבועה תחילה, שיירשו בניו את הארץ.  וכן כוהנים ולויים מביאין וקוראין, מפני שיש להן ערי מגרש.

ג  [ד] הקונה שני אילנות בתוך של חברו--מביא ואינו קורא, לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו.  וכיצד עושה:  מקדיש אותם תחילה לבדק הבית--מפני שהן ספק חולין, ואין מכניסין חולין לעזרה; והכוהן פודה אותן מיד ההקדש, ואחר כך אוכלן.  ומפריש מהן תרומה ומעשרות, מפני שהן ספק חולין; ונותן מעשרות שלהן לכוהנים, שמא ביכורים הם ואסורין לזרים.  ואינו מביא אותן בעצמו, אלא משלח אותן ביד שליח--כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן:  שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק, הקריאה מעכבת בו.

ד  [ה] הפריש ביכוריו, ומכר את שדהו--מביא ואינו קורא:  שאינו יכול לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י), שהרי אין לו.  והלוקח אינו חייב להפריש ביכורים אחרים מאותו המין, שכבר הפריש ממנו מוכר; ואם הפריש, מביא ואינו קורא.  אבל ממין אחר, מפריש ומביא וקורא.

ה  [ו] המוכר את שדהו לפירות--הלוקח מביא ואינו קורא, שקניין הפירות אינו כקניין הגוף.  אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים, וקורא--אף על פי שאין לו גוף הקרקע, שנאמר בהן "אשר נתן לך ה' אלוהיך--ולביתך" (דברים כו,יא):  אף על פי שמתה אשתו אחר שהפריש, והוא בדרך--מביא וקורא.

ו  [ז] המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען, בזמן שהיובל נוהג--הרי זה מביא וקורא ביובל ראשון בלבד, שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע; אבל אם חזר ומכרה ביובל שני, הרי זה מביא ואינו קורא--שכבר סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות, וקניין פירות אינו כקניין הגוף.

ז  [ח] הפריש ביכורים וחלה, והרי הוא מסוכן--זה שראוי ליורשו מביא, ואינו קורא.  הפריש ביכוריו, ושילחן ביד אחר, ומת השליח בדרך--אף על פי שחזר הוא והביאן, אינו קורא:  שנאמר "ולקחת . . . ובאת" (דברים כו,ב-ג), עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד.

ח  [ט] הפריש ביכוריו, ואבדו קודם שיגיע להר הבית, והפריש אחרים תחתיהם--מביא השניים, ואינו קורא:  לפי שאינו יכול לומר "את ראשית כל פרי האדמה" (ראה דברים כו,ב; דברים כו,י), לפי שאינן ראשית.  ואלו השניים, אין חייבים עליהן חומש כביכורים.  [י] הביא ביכוריו, ונטמאו בעזרה--נופץ אותם שם, ואינו קורא.

ט  [יא] הביא ביכוריו מאחד מן המינים, וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר--אינו קורא עליהן:  שנאמר "הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו,ג)--פעם אחת בשנה הוא מגיד, ואינו מגיד וחוזר ומגיד בשנה אחת.

י  [יב] הפריש ביכוריו, ויבש המעיין, או שנקצץ האילן--מביא ואינו קורא:  לפי שזה כמי שאין לו קרקע, שהרי אבדה.  [יג] המביא ביכורים מאחר חג הסוכות, ועד חנוכה--אף על פי שהפרישן קודם החג, מביא ואינו קורא:  שנאמר "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות ועד סוף חג הסוכות.  ושאר כל המביאין חוץ מאלו--מביאין, וקוראין.

יא  [יד] הביכורים, והתרומות, והחלה, והקרן והחומש, ומתנות בהמה--הם נכסי הכוהן; יש לו לקנות מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאישה בכתובתה, וקונה בהן ספר תורה:  [טו] אף על פי שהביכורים והתרומות, אסורין להיאכל לזרים.

יב  אף על פי שהביכורים עולין באחד ומאה, כתרומה--אם נתערבו בחולין בירושלים, אוסרין בכל שהן במינם כמעשר שני:  שהוא מקום אכילתן, עשו אותן כדבר שיש לו מתירין.  ואף על פי שהביכורים אסורין לזרים, אף בירושלים--הרי הן אוסרין בכל שהן.  אפילו זרע הביכורים, אחר שנכנסו לירושלים--הרי הגידולין אסורין; ואוסרין בכל שהן, אם נתערבו בירושלים.  אבל הזורע ביכורים, קודם שייכנסו לירושלים--הגידולין חולין.

יג  [טז] כיצד מעלין את הביכורים:  כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר "ברוב עם, הדרת מלך" (משלי יד,כח).  ובאים ולנים ברחובה של עיר, ולא ייכנסו לבתים--מפני אוהל הטומאה; ובשחר הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).

יד  והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב; ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינין.  והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים.  והם הולכין בכל הדרך, וקוראין "שמחתי, באומרים לי--בית ה', נלך" (תהילים קכב,א); ולא היו מהלכין כל היום, אלא שתי ידות בלבד.

טו  הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים.  ועיטרו את ביכוריהם, ופירכסו אותן; ואם היה להם לח ויבש, מראין את הלח מלמעלה.  והפחות והסגנים והגזברים, יוצאין לקראתן מירושלים--לפי הבאים הם יוצאין:  אם באו אנשים הרבה, יוצאין לקראתן רבים; ואם מעט, מעט.  וכשייכנסו כולן בשערי ירושלים, יתחילו לקרות "עומדות, היו רגלינו--בשערייך, ירושלים" (תהילים קכב,ב).

טז  [יז] כל בעלי אומנייות שבירושלים, עומדין לפניהן ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום; והם מהלכין בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית.

יז  הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרין "הללו יה:  הללו אל, בקודשו . . ." (תהילים קנ,א) עד "כול הנשמה, תהלל יה:  הללו יה" (תהילים קנ,ו); והם מהלכין בהר הבית, וקוראין עד שמגיעין לעזרה.  הגיעו לעזרה, דיברו הלויים בשיר "ארוממך ה', כי דיליתני . . ." (תהילים ל,ב).