משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

הלכות ביכורים פרק ג

א  הביכורים ניתנין לאנשי משמר, והן מחלקים אותן ביניהן כקודשי המקדש.  וכבר ביארנו, שהן קרויין תרומה; ולפיכך זר שאכל ביכורים בכל מקום, חייב מיתה בידי שמיים--והוא שיאכל אותן, מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.

ב  היו מקצתן בפנים, ומקצתן בחוץ--זה שבפנים, חייבין עליו מיתה; והרי הוא הקדש לכל דבריו.  וזה שבחוץ, הרי הוא כחולין לכל דבריו.

ג  כוהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים, מאחר שנכנסו לפנים מן החומה--לוקה מן התורה:  שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז), והם הביכורים כמו שביארנו בהלכות תרומה.

ד  וכן אם אכלן הכוהן בירושלים, קודם הנחה בעזרה--לוקה מן התורה, כמי שאכלן בחוץ:  לפי שהן טעונין הנחה בעזרה, שנאמר "והנחתו, לפני מזבח ה' אלוהיך" (ראה דברים כו,י).  [ד] ומשמניחן המביא אותן בעזרה--הותרו לכוהן, ואף על פי שעדיין לא התוודה עליהן:  שאין הקריאה מעכבת אכילתן.  וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו, מותרין באכילה.

ה  אכילת ביכורים, כאכילת תרומה לכל דבר.  ויתר בביכורים--שהן אסורין לאונן, וטעונין הבאת מקום; וכוהן טהור שאכל ביכורים טמאים--לוקה, כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא:  מה שאין כאן בתרומה.

ו  ומניין שהביכורים אסורין לאונן:  שהרי נאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא)--מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה, לא באנינות.  והאוכלן באנינות, מכין אותו מכת מרדות.

ז  הביכורים טעונין כלי, שנאמר "ושמת בטנא" (דברים כו,ב); ומצוה מן המובחר, להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו.  ואם הביא בכלי אחד, יצא:  ולא יביאם בערבוב--אלא שעורים מלמטה, וחיטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורימונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכול; ויהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין, כגון הוצין וחלף, או עלין וכיוצא בהן.  ומקיף לתאנים, אשכולות של ענבים מבחוץ.

ח  הביאם בכלי מתכות--נוטל הכוהן הביכורים, וחוזר הכלי לבעליו.  ואם הביאם בסלים של ערבה וחלף וכיוצא בהן, הרי הביכורים והסלים לכוהנים; ואם נטמאו הביכורים, אין הסלים לכוהנים.

ט  כשהיו מביאין את הביכורים, היו מביאין בידם תורין ובני יונה; וכן היו תולין מצידי הסלים תורין ובני יונה, כדי לעטר את הביכורים.  אלו שעם הסלים, היו קרבים עולות; ואלו שבידיהן, היו ניתנין לכוהנים.

י  מצות עשה להתוודות על הביכורים במקדש, בשעה שמביאם--מתחיל וקורא "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותינו . . ." (דברים כו,ג), "ארמי אובד אבי . . ." (דברים כו,ה) עד שגומר כל הפרשה, עד "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).  ואין קורין אותה אלא בלשון הקודש--שנאמר "וענית ואמרת" (דברים כו,ה), בלשון הזאת.

יא  בראשונה, כל מי שהיה יודע לקרות, קורא; וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו:  נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא, כדי שלא ייכלמו.  התקינו בית דין שיהיו מקרין את מי שהוא יודע, כמי שאינו יודע.

יב  המביא את הביכורים--יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך, עד שמגיע להר הבית.  הגיע להר הבית--נוטל הסל על כתפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך גדול בישראל; ונכנס עד שמגיע לעזרה, וקורא ועודהו הסל על כתפו, "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' . . ." (דברים כו,ג).  ומוריד הסל מעל כתפו, ואוחז בשפתיו; והכוהן מניח את ידיו תחתיו ומניף, וקורא "ארמי אובד אבי, ויירד מצריימה . . ." (דברים כו,ה) עד שגומר.  ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן; וישתחווה, וייצא.

יג  ומניין שהביכורים טעונין תנופה--שנאמר "ולקח הכוהן הטנא, מידך" (דברים כו,ד), לרבות הביכורים לתנופה.  וכשם שטעונין תנופה, כך טעונין קרבן שלמים ושיר:  שנאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ולהלן הוא אומר ברגלים "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד)--מה שמחת החג בשלמים, אף כאן בשלמים.  ואין הקרבן מעכב.  [יג] ואימתיי קוראין בשיר עליהן--כשיגיע לעזרה, מתחילין היו הלויים וקוראין "ארוממך ה', כי דיליתני" (תהילים ל,ב).

יד  הביכורים טעונין לינה.  כיצד:  הביא ביכוריו למקדש, וקרא, והקריב שלמיו--לא ייצא באותו היום מירושלים, לחזור למקומו; אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר "ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך" (דברים טז,ז)--כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבוא לו, לא יהיו אלא בבוקר.

טו  נמצאת אומר, שהביכורים טעונין שבעה דברים--הבאת מקום, בכלי, וקריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה שם בירושלים.