משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשר שני ונטע רבעי

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא

א  מצות עשה להתוודות לפני ה', אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ; וזה הוא הנקרא וידוי מעשר.  [ב] ואין מתוודין וידוי זה, אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני--שנאמר "כי תכלה לעשר . . . ואמרת לפני ה' אלוהיך ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יב-יג).

ב  [ג] אימתיי מתוודין:  במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית--שנאמר "כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברגל שכל המעשרות כלים בו; ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא וכל פירות שלישית נתעשרו, בין פירות האילן בין פירות הארץ.

ג  [ד] אין מתוודין אלא ביום, וכל היום כשר לווידוי המעשר; ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית, חייב לבער ולהתוודות.  [ה] וידוי זה נאמר בכל לשון--שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו,יג), בכל לשון שאתה אומר.  וכל אחד ואחד, אומרו בפני עצמו; ואם רצו רבים להתוודות כאחד, מתוודין.  [ו] ומצותו במקדש, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך"; ואם התוודה בכל מקום, יצא.

ד  [ז] אינו מתוודה אלא עד שלא יישאר אצלו אחד מן המתנות, שכן הוא אומר בווידוי "ביערתי הקודש מן הבית . . ." (דברים כו,יג).  וערב יום טוב האחרון, היה הביעור; ולמחר מתוודין.

ה  [ח] כיצד הוא עושה:  אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר, נותנה לכוהן; מעשר ראשון, נותנו ללוי; מעשר עני, נותנו לעניים.  נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי, או נטע רבעי, או מעות פדייתן--הרי זה מבער אותן, ומשליך לים או שורף; נשאר אצלו מעשר שני של דמאי, אינו חייב לבערו.  נשאר אצלו ביכורים, הרי הן מתבערין בכל מקום.

ו  [ט] במה דברים אמורים ששורף ומבער, בשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאוכלן כולן, קודם שייכנס יום טוב.  אבל אם נשאר לו תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי, אינו צריך לבערו--שהתבשיל כמבוער; וכן יין ותבלין, הרי הן כמבוערין.

ז  [י] פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור--אינן מעכבין אותו להתוודות, ואינו חייב לבער אותן.  [יא] מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו, והגיע יום הביעור--הרי זה קורא שם למתנות, ומזכה בהן לבעליהן על גב קרקע, או למי שזוכה בהן לבעליהן; ומתוודה למחר:  שנתינת המיטלטלין על גבי קרקע, אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק; אבל אינו יכול להקנות להם המעשרות בחליפין, מפני שנראה כמכירה, והמעשרות והתרומות, נאמר בהן נתינה לא מכירה.

ח  [יב] ומניין שאינו יכול להתוודות, עד שיוציא כל המתנות--שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית . . ." (דברים כו,יג):  "הקודש"--זה מעשר שני ונטע רבעי, הקרויין קודש; "מן הבית"--זו חלה, שהיא המתנה של כוהנים בבית.  "נתתיו ללוי" (שם), זה מעשר ראשון; "וגם נתתיו" (שם)--מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר.  "לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כו,יב; דברים כו,יג)--זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאין לקט שכחה ופיאה מעכבין את הווידוי.

ט  [יג] וצריך להפריש את המתנות על הסדר, ואחר כך יתוודה--שנאמר "ככל מצותך, אשר ציוויתני" (דברים כו,יג):  הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתוודות; נשרף טבלו, אינו יכול להתוודות--שהרי לא הפריש מתנות, ולא נתנן לבעליהן.  ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכוהנים--לא היו מתוודין, שנאמר "וגם נתתיו ללוי" (שם).

י  [יד] מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד--מתוודה, שעיקר הווידוי במעשר הוא; וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד, מתוודה--שנאמר "ביערתי הקודש" (דברים כו,יג), הקודש הראשון שהוא הביכורים.  אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה, אינו מתוודה--שאין התרומה טעונה וידוי, אלא בכלל שאר המתנות.

יא  [טו] "לא עברתי ממצוותיך" (דברים כו,יג)--שלא הפריש ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.  "ולא שכחתי" (שם)--שלא שכח מלברכו, ולהזכיר שמו עליו.

יב  "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד)--הא אם אכלו באנינה, אינו מתוודה.  "ולא ביערתי ממנו בטמא" (שם)--הא אם הפרישו בטומאה, אינו מתוודה.  "ולא נתתי ממנו, למת" (שם)--שלא לקח ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתנו לאוננים אחרים.  "שמעתי, בקול ה' אלוהיי" (שם), שהביאו לבית הבחירה.  "עשיתי, ככול אשר ציוויתני" (שם)--ששמח ושימח בו, שנאמר "ושמחת בכל הטוב . . ." (דברים כו,יא).

יג  [טז] "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים . . . כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו,טו), זו בקשה שייתן טעם בפירות.

יד  [יז] ישראל וממזרים, מתוודים; אבל לא גרים ועבדים משוחררים--מפני שאין להם חלק בארץ, והרי הוא אומר "כאשר נשבעת לאבותינו" (דברים כו,טו).  כוהנים ולויים מתוודים--שאף על פי שלא חלקו בארץ, יש להם ערי מגרש.