משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשר שני ונטע רבעי

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ז

א  פירות הנלקחות בכסף מעשר שני--אינן נפדין בריחוק מקום, אלא אם כן נטמאו באב הטומאה; אלא יעלו הן עצמן, וייאכלו בירושלים:  [ב] זה חומר בלקוח בכסף מעשר, מפירות מעשר עצמן.  ואם נטמאו בוולד הטומאה, ייפדו וייאכלו בירושלים.

ב  [ג] אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו מן הארץ, או גידולי גידוליו מן הארץ--כגון הפרט המפורש בתורה "בבקר ובצאן, וביין ובשיכר" (דברים יד,כו).

ג  [ד] לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח, כמהין ופטרייות--לפי שאין גידוליהם מן הארץ; ולא פירות מחוברין לקרקע, ולא פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים--לפי שאינן דומין לבקר וצאן.  [ה] הדבש והחלב והביצים, הרי הן כבקר וצאן--שאף על פי שאינן גידולי קרקע, הן גידולי גידוליה.

ד  [ו] התמד--עד שלא החמיץ--אינו נלקח בכסף מעשר, מפני שהוא כמים; ומשהחמיץ, נלקח כיין וכשיכר.  לקחו עד שלא החמיץ, והחמיץ--קנה מעשר.  [ז] במה דברים אמורים, בשנתן שלושה מים ומצא פחות מארבעה; אבל אם נתן שלושה, והוציא ארבעה--הרי זה כיין מזוג, ונלקח בכסף מעשר.

ה  [ח] לולבי זרדין והחרובין--עד שלא ימתיקו, אין נלקחין; ואחר שימתיקו, נלקחין.  אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשים, בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו--נלקחין.  והקור נלקח בכסף מעשר.

ו  [ט] הכרכום אינו נלקח בכסף מעשר, שאינו אלא למראה; וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם--הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין, אין נלקחין בכסף מעשר.

ז  לפיכך ראשי בשמים, והפלפלין, והקושט, והחלתית, וחלות חריע, וכל כיוצא באלו--אין נלקחין בכסף מעשר.  [י] השבת--אם ליתן טעם בקדירה, אינה נלקחת; ואם לכמך וכיוצא בו שהוא אוכל גופה, נלקחת בכסף מעשר.

ח  עירב מים ומלח--אם נתן לתוכן שמן--הרי הן כמורייס, ולוקח מהן בכסף מעשר; ומבליע דמי המים והמלח, בדמי השמן.

ט  [יא] אין לוקחין תרומות בכסף מעשר--מפני שהוא ממעט אכילתו, ואכילתה:  שאין אוכלין אותה אלא כוהנים מעורבי שמש, ומותרת לאונן, ונאכלת בכל מקום; והמעשר מותר לזרים, ולטבול יום, ואסור לאונן, ואינו נאכל אלא בירושלים.  נמצא ממעט אכילת המעשר, ואכילת התרומה.

י  [יב] לוקחין בהמה לזבחי שלמים מכסף המעשר, מפני שהשלמים נאכלים לזרים.  בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני, כדי להבריחה מעל המזבח; גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים בלבד.  אבל חיה ועוף--לוקחין, שאינן ראויים לשלמים.  [יג] ואין לוקחין פירות שביעית מכסף מעשר--לפי שהוא חייב לבער, כמו שיתבאר.

יא  [יד] הלוקח מים ומלח, או פירות מחוברין, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים--לא קנה המעשר, אף על פי שיצאו המעות לחולין.

יב  [טו] הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר--בשוגג, כופין את המוכר להחזיר הדמים לבעלים; והן מעשר, כמות שהיו.  במזיד, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים.  ואם אין מקדש, יניחם עד שירקבו.

יג  [טז] וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר, חוץ לירושלים.  ואם לקח--בשוגג, יחזרו הדמים למקומן; במזיד, תעלה ותיאכל בירושלים.  ואם אין מקדש, תיקבר היא ועורה.

יד  [יז] לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, בין במזיד בין בשוגג--אם ברח המוכר, הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בתורת מעשר.  זה הכלל:  כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר, וברח המוכר או מת--יאכל כנגדו; ואם היה המוכר קיים, יחזרו דמים למקומן.  וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות מדמי מעשר, יאכל כנגדן.

טו  [יח] לקח חיה לזבחי שלמים, ובהמה לבשר תאווה--הרי זה כמי שקנה שור לחרישה, ולא קנו שלמים.  לקח בהמה לשלמים, ונפל בה מום--פקעה ממנה קדושת מעשר, ופודה אותה; ואין הדמים מעשר.  ואף על פי כן, אם פדיה לעצמו--מוסיף חומש.

טז  [יט] המתפיס מעות מעשר לשלמים, לא קנו שלמים--שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר, שהמעשר ממון גבוה הוא.  ואין צריך לומר אם התפיס פירות המעשר עצמן לשלמים, שלא קנו שלמים.

יז  [כ] האוכל מעשר שני בתורת חולין, אפילו במזיד--אם פירות המעשר עצמן אכל, יצעק לשמיים.  ואם כסף מעשר אכל--יחזרו דמים למקומם, ויעלו וייאכלו בירושלים; או יאכל כנגדן בירושלים, אם אינו יכול להחזיר את הדמים.