משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשר שני ונטע רבעי

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג

א  האוכל מעשר שני בטומאה לוקה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו,יד)--בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא:  והוא שיאכל אותו בירושלים, קודם שייפדה--שאינו לוקה על אכילתו בטומאה, אלא במקום אכילתו.  אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים, מכין אותו מכת מרדות.  [ב] ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא--אסור עד שייפדה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא".

ב  [ג] כבר ביארנו שהמעשר שנטמא, אפילו בירושלים--פודין אותו, וייאכל; ואוכלין את דמיו בטהרה, בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר.  אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל, מפריש מעשר שני בטומאה ופודהו.

ג  [ד] הערל כטמא; ואם אכל מעשר שני--לוקה מן התורה, כדרך שלוקה על אכילת תרומה:  שהתרומה קרויה קודש, ומעשר שני קרוי קודש--שהרי נאמר בו "קודש, לה'" (ויקרא כז,ל).  וטמא שטבל--אוכל מעשר שני, אף על פי שלא העריב שמשו.

ד  [ה] האוכל מעשר שני באנינות של תורה--לוקה, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד):  והוא שיאכל אותו במקום אכילתו, בירושלים.  אבל אם אכלו בחוץ באנינות, או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם--מכין אותו מכת מרדות.

ה  [ו] איזה הוא אונן:  זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן; וביום המיתה בלבד, הוא אונן מן התורה, וללילה, אונן מדבריהן--שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט), היום אסור וללילה מותר.

ו  נשתהה המת ימים רבים, ואחר כך נקבר--כל אותן הימים שאחר יום המיתה עם יום הקבורה, הוא אונן מדבריהן; ואין יום הקבורה תופס לילו.  [ז] ולא מעשר שני בלבד, אלא כל הקודשים כולן--אם אכלן באנינות של תורה, לוקה; ובאנינות דבריהן, מכין אותו מכת מרדות.

ז  [ח] אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ, ולא פירות הנלקחות במעות מעשר, ולא מעות מעשר--מפני שהוא בחזקת טומאה; ומותר לאכול מעשר שני של דמאי באנינות, וליתנו לעם הארץ--והוא, שיאכל כנגדו.

ח  אין מפקידין מעשר שני אצל חבר, שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ; אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל עם הארץ.

ט  מעשר שני, אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים, אלא מוליכו כל שהוא, או מוליך דמיו לירושלים; ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים.  וכמה הוא מיעוט:  פחות מכגרוגרת, בין באוכל שלם בין בפירוד; אבל כגרוגרת, אין מאבדין אותו.

י  המפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ; ואוכל כנגדו.  אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד.

יא  [י] מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך" (דברים יד,כג); וסיכה, כשתייה.  ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שייקח בו כלים ובגדים ועבדים--שנאמר "לא נתתי ממנו, למת" (דברים כו,יד), כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף; ואם הוציא ממנו בשאר דברים--אפילו בדבר מצוה, כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה--הרי זה אוכל כנגדו בתורת מעשר.

יב  [יא] במעשר--אוכל דבר שדרכו להיאכל, ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך; ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.  ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין, חוץ מזיתים וענבים בלבד.  ואין מפטמין את השמן, אבל מפטמין את היין.  ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה, ושמן שנסרח; אלא כיון שנפסל מאוכל אדם, פקעה ממנו קדושה.

יג  [יב] כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה, כך מותר במעשר שני לאוכלו בתורת חולין.  שמרים של מעשר שני שנתן עליהם מים--ראשון הרי זה אסור כמעשר, ושני מותר כחולין; של דמאי, ואפילו ראשון--מותר.

יד  [יג] יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון; וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון.  [יד] עיסה של מעשר שאפיה והשביחה, השבח לשני.  זה הכלל:  כל ששבחו ניכר--אם הותיר במידה, השבח לפי חשבון; ואם לא הותירה מידה, השבח לשני בלבד.  וכל שאין שבחו ניכר--אפילו הותיר במידה, השבח לשני בלבד.

טו  כיצד השבח לפי חשבון:  יין של מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו והרי הכול שווה חמישה--חושבין הכול בארבעה ורביע.  וכן על דרך זו בשאר הדברים.

טז  מעשר שני--אף על פי שניתן לסיכה--אין נותנין אותו לא על גבי צינית, ולא על גבי חזזית; ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו:  שהרי לא ניתן לרפואה.

יז  מעשר שני--ממון גבוה הוא, שנאמר "לה', הוא" (ויקרא כז,ל).  לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר; ואין מקדשין בו את האישה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחליפין אותו, ואין מרהינין אותו.

יח  כיצד אין ממשכנין אותו--לא ייכנס לביתו, וימשכננו מעשר שני שלו.  עבר ומישכן, מוציאין אותו מידו.  כיצד אין מרהינין אותו--לא יאמר לו הא לך מעשר זה ויהיה בידך, ותן לי עליו חולין.  כיצד אין מחליפין אותו--לא יאמר הא לך מעשר, ותן לי שמן מעשר.  אבל אומר לו, הא לך יין שאין לי שמן; ואם רצה חברו ליתן לו שמן, מותר--שהרי לא החליף עימו, אלא הודיעו שאין לו, ואם רצה הלה ליתן, ייתן.

יט  מעשר שני--אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליהם מעשר שני אחר:  גזירה--שמא יכוון ממנו משקלות, ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר; ונמצא מוציא מעשר לחולין, בפחות מדמיו.

כ  האחים שחלקו מעשר שני, לא ישקלו זה כנגד זה.  וכן מעות מעשר שני--אין שוקלים כנגדן, ולא מוכרין אותם, ולא מחליפין, ולא מרהינין, ולא ייתנם לשולחני להתנאות בהן, ולא ילווה אותן להתגדל בהן; ואם הלוון שלא יעלו חלודה, מותר.  [כא] ואין פורעין מהם את המלווה, ואין עושין מהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהם צדקה בבית הכנסת; אבל משלמין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

כא  [כב] לא יאמר אדם לחברו, העל את הפירות האלו לירושלים, ואתה נוטל מהן חלקך--שנמצא זה כנותן שכר ממעשר שני על הבאתו לירושלים; אבל אומר לו העלם, שנאכלם ושנשתם בירושלים.  [כג] ואומר אדם לחברו בירושלים לסוך אותו בשמן מעשר שני, ואף על פי שידו ניסוכה; ואין זה כשכר סיכתו.

כב  [כד] כבר ביארנו, שהמעשר ממון גבוה.  לפיכך אני אומר שהגונב מעשר שני, אינו משלם תשלומי כפל; והגוזלו, אינו משלם חומש.  [כה] המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית--הרי זה פודה אותו מי שפודהו, על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו.