משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות מעשרות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות מעשר פרק יא

א  אסור למכור את הדמאי לעם הארץ, או לשלח לו דמאי--מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור; אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמיד חכמים--שאין תלמיד חכמים אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.

ב  כל המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה--מותרין למכור את הדמאי ולשלחו:  מפני שהן מוסיפין על המידה, התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי.  אבל המודדין במידה דקה--הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש; ולא ימכור ולא ישלח, אלא מתוקן.

ג  וכמה היא מידה גסה:  ביבש, חצי סאה; ובלח, מידה שהיא מחזקת שווה דינר מאותו דבר הלח.  [ד] סלי זיתים וענבים, וקופות של ירק--אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.

ד  [ה] אמר אחד מהן, בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה, או בגסה--המוכר מפריש תרומת מעשר, והלוקח מפריש מעשר שני; ודבר זה, תנאי בית דין הוא.

ה  [ו] חבר ועם הארץ, שירשו את אביהן עם הארץ--יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה את הלח ואני אטול את היבש--מפני שזה מוכר דמאי.

ו  [ז] מי שהיה נושא ירק, וכבד עליו משאו, ורצה להשליך ממנו על הדרך, כדי להקל ממשאו--לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו כדמאי.

ז  [ח] הלוקח ירק מן השוק, ומשך--אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות--לא יחזיר, עד שיעשר.

ח  [ט] המוצא פירות בדרך--אם רוב מכניסין לבתיהן--פטור מלעשר, שעדיין לא נקבעו למעשר.  ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי; ומחצה למחצה, דמאי.

ט  [י] נטלן לאוכלן, ונמלך להצניען--לא ישהה אותן אצלו עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים.  ואם מתחילה נטלן שלא יאבדו, הרי זה מותר לשהותן אצלו:  עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן, יעשר אותן דמאי.

י  [יא] קנובת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי; ושל בעל הבית הנמצאת בבית, חייבת.  שעל גבי האשפה בכל מקום, מותרת.

יא  [יב] הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות--מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהא תקלה לאחרים; ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה.  אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירסה, או לשכונתו, פת לאפות, ותבשיל לבשל--אינו חושש לא משום מעשר, ולא משום שביעית:  מפני שאינה חשודה להחליף.

יב  במה דברים אמורים, בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה.  אבל אם לא נתן--חושש משום מעשרות, ולפיכך מעשר מה שייטול ממנה; וחושש משום שביעית, ולפיכך אם הייתה שנת שמיטה--הפת אסורה, שמא השאור מספיחי שביעית הוא.

יג  המוליך חיטים לטחון עם עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף; הוליכן לטחון עם הנוכרי--הרי הם דמאי, שמא החליפן בחיטיו של עם הארץ.  וכן המפקיד אצל עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפיקדון.  [יד] עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר--אף על פי שהחבר יוצא ונכנס--הרי זה מותר, ואינו חושש שמא החליף.

יד  [טו] המפקיד פירותיו אצל הנוכרי--הרי הן כפירותיו של נוכרי, שחזקתו להחליף הפיקדון.  והיאך דינם:  אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפיקדון--מפריש מעשרות כמו שביארנו.  ואם היו שהפקיד טבלים, ונגמרה מלאכתן--חייב להפריש, שמא לא החליף הגוי; ולפיכך ייראה לי, שהמעשרות שיפריש ספק.  אבל אם הפקיד חולין מתוקנין, אינו צריך להפריש כלום:  שאפילו החליף הגוי, פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות--"דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך