משנה תורה לרמב"ם  ספר זרעים הלכות מעשרות
הלכות מעשר פרק י
א המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות, ולא יהיו פירותיו דמאי--צריך להיות מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח; ואינו מתארח אצל עם הארץ. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים; וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים, ושהוא רגיל בהם תמיד--הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין.
ב כל תלמיד חכמים--נאמן לעולם, ואינו צריך בדיקה אחריו; ובניו ובני ביתו ועבדיו ואשתו של תלמיד חכמים, הרי הן כתלמיד חכמים ונאמנין.
ג תלמיד חכמים שמת, והניח פירות--אפילו באותו היום כינסן, הרי הן בחזקת מתוקנין.
ד [ג] בת עם הארץ או אשתו שנישאת לחבר, ועבדו שנמכר לחבר--צריכין לקבל עליהם בתחילה; ובת חבר או אשתו שנישאת לעם הארץ, ועבדו שנמכר לעם הארץ--הרי אלו בחזקתן ונאמנין, עד שייחשדו.
ה בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ, צריכין לקבל. בנו או עבדו של עם הארץ שהן למודין אצל חבר--כל זמן שהן אצל החבר, הרי הן כחבר; יצאו, הרי הן כעם הארץ.
ו [ד] מי שאינו נאמן, והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן, או אחד ממשפחתו--לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן, ואין חוששין לדבר. [ה] היה הוא נאמן, ואשתו אינה נאמנת--לוקחין ממנו, ואין מתארחין אצלו. הייתה אשתו נאמנת, והוא אינו נאמן--מתארחין אצלו, ואין לוקחין ממנו. ותבוא מארה למי שאשתו נאמנת, והוא אינו נאמן.
ז [ו] לא ישמש חבר, לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו--אלא אם כן היה הכול מעושר ומתוקן מתחת ידו; לפיכך הרואה חבר משמש במשתה עם הארץ או בסעודתו, הרי הכול בחזקת מעושר. ראוהו מסב עם עמי הארץ--אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא החבר על תנאין שבליבו הוא סומך.
ח [ז] כשם שאדם סועד אצל עם הארץ, וסומך על תנאו--כך הוא צריך להיות מתנה על בנו, ואפילו היה בנו במקום אחר; אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו, ואפילו היה עימו במשתה. לפיכך בן חבר שהיה מסב במשתה עם הארץ--אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא אביו התנה עליו.
ט [ח] עם הארץ שנתן מעה לחבר, ואמר לו, קח לי אגודת ירק אחת, או גלוסקה אחת--לוקח לו סתם, ופטור מלעשר; ואם החליף את המעה, חייב לעשר ואחר כך יביא לו. ואם פירש החבר, ולא לקח סתם אלא אמר לחנווני, אגודה זו שאני לוקח ממך לחברי אני קונה אותה, וזו לעצמי אני קונה אותה--זו שלקח לעצמו, חייב לעשר אותה; וזו שלקח לחברו, אינו חייב לעשר אותה. ואם נתערבו, אפילו נתערבה אחת שלו במאה של חברו--מתקן הכול דמאי, ואחר כך ייתן לחברו ששלחו ליקח לו.
י [ט] חמישה שאמרו לאחד, צא והבא לנו חמש אגודות של ירק, והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו--חברים שבהן, אין צריכין לעשר אלא על חלקו בלבד; הביא להן בערבוב--חברים שבהם, צריכין לעשר על הכול.
יא [י] עם הארץ שאמר לחבר, צא ולקט לי תאנים מתאנתי--אוכל מהן החבר עראי, ומעשרן דמאי. ואם אמר החבר לעם הארץ ללקט לו, ושמע חבר אחר--הרי החבר האחר אוכל, ואינו צריך לעשר: שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, וחזקתו שהפריש עליהן ממקום אחר. אף על פי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף--כדי לסלק המכשול מלפני עם הארץ, תורמין.
יב [יא] מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען; והעני עצמו, והאורח--אם רצה לתקן, מתקן. [יב] גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם, ומחלקים סתם; והרוצה לתקן, יתקן.
יג רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ מפירות עם הארץ--נותן לתוך ידו, אבל לא לתוך פיו; ואם היה הדמאי של רופא, ואפילו לתוך ידו לא ייתן. וכן אם ידע שהוא טבל ודאי, אפילו לתוך ידו אסור.
|
