משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשרות

הלכות מעשר פרק ט

א  בימי יוחנן כוהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה, ומפרישין אותה; אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני--היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן.  לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים; אבל עמי הארץ--פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן.  וזה הוא הנקרא דמאי.

ב  והתקינו שלא יהיה אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר, מפני שהוא עוון מיתה, ומעשר שני, שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו.  אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישין מן הדמאי--מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה; לפיכך אומרין ללוי או לעני, הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו.

ג  אף על פי שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות לו שם ואינו מפריש; ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני, כדי לקבוע מעשר שני--שמעשר עני בשלישית ושישית, במקום מעשר שני של שאר שני השבוע.

ד  כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני, אין מברכין עליהן--לפי שהוא ספק; לפיכך מותר להפרישן כשהוא ערום.

ה  כיצד מעשרין את הדמאי:  מפריש כדי תרומת מעשר שהיא אחד ממאה מן הכול, ומניחה בצד הפירות; ואומר, זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו.  ואחר כך אומר, זה שאמרתי עליו שהוא מעשר, הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו; ונוטל אותה, ונותנה לכוהן:  שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר, לכתחילה.

ו  ואחר כך, מפריש מעשר שני; [ו] ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון, בדמאי.  ואם רצה אומר, מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם, והרי הוא מחולל על המעות.

ז  וכן הלוקח כיכר מן הנחתום--מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו, והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה, ומעשר שני בצפונה או בדרומה, הרי הוא מחולל על המעות; ואוכל.

ח  [ז] וכן המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות--אומר מערב שבת, מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, והרי הוא מחולל על המעות:  מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי, אף על פי שאינו ברשותו.

ט  אבל בוודאי, אינו מתנה אלא על דבר שברשותו.  [ח] כיצד:  היו לו מאה תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה, ומתיירא שמא תחשך, ואינו יכול לעשר בשבת--אומר שני תאנים שאני עתיד להפרישן, הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון, ותשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני; ולמחר מפריש, ואוכל.  [ט] וצריך לרחוש בשפתיו, בשעה שמפריש זו אחר זו; ואינו כמתקן בשבת, שהרי הקדים תנאו.  וטבל שיש עליו תנאי זה, מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש; ונותן עיניו בצד זה, ואוכל את השאר.

י  נתן לו עם הארץ כוס לשתותו--אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בפי הכוס, והרי הוא מחולל על המעות; ושותה, ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס.  [יא] וכך אם זימנו חברו לשתות אצלו בשבת, מתנה כתנאי הזה מערב שבת על כל מה שישתה אצלו.

יא  וכן פועל שאינו מאמין לבעל הבית--נוטל גרוגרת אחת ואומר, זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול, וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה, ומעשר שני הוא העשר האחרונות, והרי הוא מחולל על המעות; ונותן הגרוגרות שהפריש לכוהן.  והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני--שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל.

יב  הנחתומים--לא חייבו אותן להפריש מעשר שני מן הדמאי, אלא תרומת מעשר בלבד, כדי שיפרישנה בטהרה, עם החלה; והלוקח מפריש מעשר שני.  במה דברים אמורים, במוכר בחנותו או על פתח חנותו; אבל המוכר לפלטר, או בחנות הסמוכה לפלטר--חייב להפריש אף מעשר שני.

יג  שניים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת, והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות--אף על פי שעישר זה הנאמן על חלקו--כשהוא נוטל חלקו מן היין, הרי זה חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק עם הארץ.

יד  כיצד:  היו מחצה למחצה, ונטל בחצייו מאתיים לוג יין--הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני, כנגד המאה לוג:  שהרי הפריש המעשר של ודאי תחילה על חצי כל שדרכו בגת.  וכן אם היה לו שליש או רביע, מפריש לפי חשבון.