משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות מעשרות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות מעשר פרק ו

א  מחליקין בתאנים וענבים של טבל, ואין בזה הפסד.  וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, מן הגרעינין והקליפות והעלין והחרצנין וכיוצא בהן--כך אסור לאוכלו מן הטבל; וכן המעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.  וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו--כך מותר בטבל, ובמעשר שלא ניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב  אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול, ואין צריך לומר בשבת--שנאמר "את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח):  מה תרומה טהורה, אין לך בה אלא משעת הרמתה--אף תרומה טמאה, אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

ג  אין מחפין בטבל.  ואין זורעין את הטבל; ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן, אסור לזרוע מהן עד שיעשר.  במה דברים אמורים, בתבואה וקטנייות וכיוצא בהן.  אבל העוקר שתלים שיש בהן פירות, ממקום למקום בתוך שדהו--הרי זה מותר, ואינו כזורע טבל:  שהרי לא אסף הפירות.

ד  וכן העוקר לפת וצנונות, ושתלם במקום אחר--אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר; ואם שתלן כדי שיקשו, וייקח הזרע שלהן--אסור, מפני שהוא כזורע חיטים או שעורים של טבל.

ה  [ד] ליטרה מעשר טבול שזרעה, והשביחה, והרי היא עשר ליטרין--חייבת במעשר; ואותה ליטרה, מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון.  ליטרה בצלים שתיקנה וזרעה--אינו מעשר לפי חשבון התוספת, אלא מעשר לפי כולו.

ו  [ה] זירעונים שהביאו שליש, ומירחן ועישרן, ואחר כך זרען והוסיפו, ואין זרעם כולה--הרי זה ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין:  שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד, מעושר הוא; ואין אלו דומים לבצלים, שהבצלים אין דרכן להיזרע.

ז  [ו] הזורע את הטבל, בין דבר שזרעו כולה בין דבר שאין זרעו כולה--אם אפשר ללקטו--קונסין אותו, ומלקטו; ואם צמח--אין מחייבין אותו לעקור, והגידולין חולין.  ואם היה דבר שאין זרעו כולה--אפילו גידולי גידולין אסורין, עד שלוש גרנות; והרביעי מותר.  ומפני מה הגידולין אסורין, מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שיש בו.  וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו.

ח  אין מוכרין את הטבל אלא לצורך, ולחבר; ואסור לשלח את הטבל, ואפילו חבר לחבר--שמא יסמכו זה על זה, ויאכל הטבל.

ט  [ז] המוכר פירות לחברו, וזכר שהם טבל, ורץ אחריו לתקנן, ולא מצאו--אם ידוע שאינן קיימין ושכבר אבדו או נאכלו, אינו צריך לעשר עליהם; ואם ספק שהם קיימין או אינן, צריך להוציא עליהן מעשרותיהן מפירות אחרות.

י  [ח] המוכר פירות לחברו--מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין--כופין את המוכר לתקן:  קנס הוא לו, מפני שמכר את הטבל.

יא  [ט] אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו.  [י] מי שלקחו בית המלך את פירותיו, והם טבלים--אם מחמת חוב שהוא חייב להן, צריך להוציא עליהן מעשרות; ואם לקחום באונס, אינו חייב לעשר עליהם.  [יא] והלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה.

יב  המקבל שדה מישראל או מן הנוכרי--חולק ונותן לבעל השדה בפניו, כדי שיידע שטבל נטל.  אבל החוכר שדה מישראל--אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו מה שקצץ ליתן לו; ובעל השדה מעשר לעצמו.  ואם נתן לו מזרע שדה אחרת, או ממין אחר--מוציא המעשר, ואחר כך נותן לו.

יג  [יב] החוכר שדה מן הנוכרי--מעשר, ואחר כך נותן לו:  קנס קנסו אותו בזה--כדי שלא יחכור מן הגוי, ונמצאת השדה בורה לפניו, עד שיצטרך, וימכרנה לישראל.  וכן המקבל שדה אבותיו מן הגוי, קנסו אותו שיעשר ואחר כך ייתן לגוי חלקו מעושר--כדי שלא יקפוץ ויקבלנה ממנו, מפני שהיא שדה אבותיו, עד שתישאר לפניו בורה, כדי שימכרנה לישראל.

יד  [יג] איזה הוא חוכר, ואיזה הוא מקבל:  חוכר--שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה, בין עשת הרבה בין עשת מעט; ומקבל--הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה, חצייו או שלישו או מה שייתנו ביניהן.  והשוכר--הוא ששוכר הקרקע, במעות.

טו  [יד] שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו, או נשתתפו--יכול האחד לומר לחברו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן--מפני שהן מוכרין את הטבל.

טז  [טו] כוהן ולוי שלקחו פירות מישראל, אחר שנגמרה מלאכתן--מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן, ונותנין אותם לכוהנים וללויים אחרים:  קנס הוא להם--כדי שלא יקפצו לגרנות ולגיתות ויקנו טבלים, כדי להפקיע מתנות אחיהם הכוהנים.  ואם קנו קודם שתיגמר מלאכתן, כגון שלקחו תבואה קודם מירוח--אין מוציאין מידם.

יז  [טז] כוהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל, קודם שתיגמר מלאכתן, ואין צריך לומר, אם מכרו במחובר--הרי התרומה או המעשר שלהם; ואם מכרו אחר גמר מלאכה--הרי התרומה והמעשר של לוקח, ומפריש ונותן לכל כוהן או לוי שירצה.

יח  [יז] כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות; והישראלי נוטל חלקו, ונותנו לכל כוהן ולוי שירצה.  אבל ישראל שקיבל שדה מכוהן או מלוי--התרומה או המעשר לבעל השדה, ושאר המתנות חולקין.

יט  [יח] המקבל זיתים להוציא מהן שמן--בין ישראל מכוהן או לוי, בין כוהן או לוי מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות:  מפני שהשמן, חשוב הוא.

כ  [יט] כוהן שמכר שדה לישראל ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלה שלי לעולם--הרי הן שלו:  כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר.  ואם מת הכוהן, הרי בנו כשאר הכוהנים.  ואם אמר לו, על מנת שהמעשרות לי ולבני--מת הוא, ייטלם בנו.  על מנת שהמעשרות שלי, כל זמן שהיא לפניך--מכרה לאחר--אף על פי שחזר ולקחה, אין לכוהן אותם המעשרות.

כא  [כ] ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים--מותר.  על מנת שהן שלי לעולם--אסור, שאין כוהן עושה כוהן.

כב  וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל--לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים, ומפריש עד שייפרע כנגד חובו:  שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר, שיגבה מעשר מאחרים.

כג  [כא] ישראל שירש טבל ממורח מאבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו ירשו מאבי אימו ישראל--הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו, והן שלו:  שהמתנות הראויות להיתרם--כמו שהורמו הן, אף על פי שעדיין לא הורמו.

כד  [כב] הנותן שדהו בקבלה לגוי, או למי שאינו נאמן על המעשרות--אף על פי שלא באו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם.  נתנה לעם הארץ--עד שלא באו לעונת המעשרות, אינו צריך לעשר על ידם; ומשבאו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם.  כיצד הוא עושה:  עומד על הגורן, ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך